במה אתה יותר טוב מאחרים?

נתחיל בנתונים היבשים.
כדי לקבל זימון למיונים לקורס טיס צריך שיהיו לך לפחות קב”א 54, דפ”ר 60 ופרופיל 97.

לפי נתונים שליקטתי ממקורות לא רשמיים באינטרנט –
כ- 10,000 מלש״בים בכל מחזור מקבלים זימון למיוני טיס.
כ- 600 מגיעים לגיבוש (השלב האחרון במיונים).
כ-250 עוברים את הגיבוש ומתחילים את הקורס.
כ- 30-40 מתוכם מקבלים בסופו של דבר את הכנפיים (כ-10 בלבד טייסי קרב).

עכשיו חשבו בעצמכם את הסיכויים.

באחת משיחות ארוחת הערב נזכר האבא של הטייס הפוטנציאלי שכשהוא היה במיונים לקורס טיס שאל אותו הפסיכולוג: במה אתה יותר טוב מאחרים?
הפננו את השאלה ל-א׳
אין לי מושג, ענה המתבגר, אני לא יותר טוב מאחרים.
אתה בטוח? הקשיתי.
אני לא יודע אמא, אני לא חושב שאני יותר טוב מאחרים.
אתה לא חושב או שלא נעים לך להגיד?
וכך בנסיון לאתגר את צניעותו התחלתי למנות את כל הדברים שהוא טוב בהם: את כישרון הניווט המטורף שלו, מזכירה לו את כל הפעמים שהוא הציל אותנו מהתברברויות בערים זרות בעולם, כי הוא פשוט ילד כזה שתמיד יודע (ליטראלי) היכן נמצא הצפון. את חוש האחריות שלו כלפי עצמו ואחרים, שגם אנחנו ההורים וגם החברים שלו יודעים שאפשר לסמוך עליו תמיד. את הרגישות שלו והמודעות שלו לפחדים ולחולשות שלו, ואיך שהוא יודע לבטא אותם בבהירות.
אבל במצבי לחץ אני ממש נלחץ, הוא הפסיק את שטף דיבורי, זוכרת איך הקאתי כשהיתה שביתת רכבות בפריז ונתקענו באמצע הלילה בתחנה?
כן אני זוכרת, זה היה לפני שלוש שנים. ואני גם זוכרת שלפני שנתיים כשנסעת בפעם הראשונה לבד ולא עבד לך הרב-קו, והאוטובוס עמד לצאת מהתחנה, רצת לקופה וסידרת מהר את העניינים, למרות שלא היה לך מושג איך מסדרים את העניינים, והנהג האדיב חיכה לך.
וככה המשכתי עוד ועוד למנות את מעלותיו ואת כישרונותיו הייחודיים.
אוקיי, הוא סיכם, אז יש דברים שאחרים טובים ממני, ויש דברים שבהם אני טוב מאחרים.

ואז הבנתי שמה שהפריע לו הוא לא הבקשה למנות את הדברים שהוא טוב בהם, אלא ההשוואה לאחרים. חשבתי לעצמי מדוע בחר הפסיכולוג לנסח את השאלה דווקא כך, הרי יכול היה לשאול: במה אתה טוב? בלי התוספת של ״האחרים״. קורס טיס הוא לא תחרות על מספר מקומות מוגבל, כל מי שיש לו את היכולות והכישורים המתאימים יהיה טייס. אני מניחה שצה״ל היה רוצה כמה שיותר טייסים. אז מדוע כבר במיונים לזרוע את זרע התחרותיות? ואולי שם טמונה התדמית שמשוייכת לטייסים: מתנשאים וחושבים את עצמם יותר מאחרים.

ועוד דבר הבנתי – כמה קל לי לסמן במדויק את יכולותיו הטובות של הבן שלי, וכמה קשה לי לעשות את זה על עצמי. אני מחנכת אותו להכיר במי שהוא, להתגאות בחוזקותיו ולא להתבייש בחולשותיו. אבל כמה אני באמת מסוגלת לעשות זאת בעצמי? לפעמים קשה לנו לומר בקול רם (ולפעמים אפילו בשקט לעצמנו) במה אנחנו טובים, או כי אנחנו לא מספיק מאמינים בעצמנו, או כי אנחנו חוששים להתפס כשחצנים.

לקראת הדרך המאתגרת שעומדת בפניו, הייתי רוצה שבצידה שיש לו בתרמיל תהיה גם היכולת להתבונן בעצמו, לזכור בדיוק מי הוא, גם ברגעים שהוא יהיה שבור מכישלונות ובוודאי ברגעים של ההצלחות.