מגדלת כנפיים

לפעמים חלומות מתרסקים.

תקלה איומה בלוח המחוונים של היקום, סטייה מהנתיב, איבוד קשר. לפעמים חלומות מתנפצים לרסיסים.

אני כותבת את הפוסט הזה ישובה על המיטה של א’, הריח שלו עדיין ספוג בסדינים. תכננתי לשים לו חדשים ונקיים ברגע שתגמר המלחמה או שלפחות יודיע שהוא יוצא להפוגה. המלחמה תגמר יום אחד, אבל א’ כבר לא יגיע, ואת הסדינים אצטרך להחליף בסופו של דבר.

אתמול (15.11.23) היה תאריך השחרור הרשמי שלו מצה”ל. ברור היה שהוא לא ישתחרר בגלל המלחמה.
עכשיו הוא נשאר חייל לנצח.

במהלך השנה האחרונה החל לתכנן את לימודי הטיס שלו באזרחות. כמו כל דבר שתכנן ברצינות וביסודיות, גם הפעם עשה עבודת מחקר מרשימה, פתח אקסל של רשימת בתי ספר לטיסה באירופה, הזין מידע על תוכנית הלימודים ומחירים, דיבר עם אנשי קשר, ורשם לעצמו יתרונות וחסרונות. “מצאתי שאחד מבתי הספר הטובים באירופה נמצא ביוון” הוא סיפר לי בהתלהבות. שמחנו כולנו, כך יוכל להיות קרוב לבית ולחברה. אבל אז הסתבר שבלי דרכון אירופאי זה בזבוז זמן ללמוד באירופה. גם זה לא ריפה את ידיו והוא הרחיק לאמריקה, ושוב פתח אקסל ושוב יתרונות וחסרונות, ואחרי הרבה בירורים החליט: קנדה! “מושלם שם אמא, התנאים טובים, יש רק בעיה אחת: מתחת ל-(28-) מעלות מבטלים אימוני טיסה, אבל לפחות אני אדע איך זה לטוס ב- (27-)”
א’ הצליח לחסוך יותר ממחצית הסכום הדרוש, ותכנן בקיץ 2024 לעבור לארץ קפואה ולהתחיל ללמוד תעופה.

ואז פרצה המלחמה הארורה.

איתי סעדון נפל בקרב ברצועת עזה, ביום ה- 2.11.2023
בגיל 21 נגדע חלומו.

יהי זכרו ברוך!

כשאבא של א’ זומן למיונים לטיס, הוא אמר לפסיכולוג: עזבו אותי מטיס, אני רוצה שריון.
הגיע לבקו”ם וביקש שריון. נתנו לו הנדסה קרבית. ככה זה בצה”ל, לקציני מיון יש אג’נדות משלהם.
א’ מאוד רצה טיס, לא עבר את הגיבוש וביקש הנדסה קרבית. נתנו לו שריון. תודו שזה מצחיק.

סוף דבר: א’ שלנו שרצה להטיס ציפור ברזל, יסתפק בנתיים בזחל מפלדה.
אבל בואו נחזור קצת להתחלה, או בעצם לנקודה שבה עצרנו.

א’ התאושש מהר מהתשובה השלילית. עוד באותו היום הלך לעבודה שלו בגלידריה “שמתי מוסיקה טובה באוזניים והיה לי כיף”, וכבר למחרת חזר לטוס בסימולטור המפואר על שולחן הכתיבה שלו. הוריד הרבה מפות, תכנן מסלולי טיסה, הראה לי זויות וכיווני המראה, ראיתי איך הוא מחזיר לעצמו את הביטחון בכישורי הטיס שלו. הודעות התמיכה מחברים לא הפסיקו לזרום וא’ אמר לי: “כיף לגלות שיש לי חברים טובים, אבל אני מרגיש שאני לא באמת צריך את זה, אני מעודד מבפנים, אני יודע מה אני רוצה ויודע מה הדבר הבא”.
“מה הדבר הבא?”
“נפתחים לי עכשיו מלא מיונים, אנסה להגיע ליהלום (הסיירת של הנדסה קרבית), ומשם טופס 55 ואבקש לנסות שוב להכנס לקורס טיס”.

א’ לא הצליח להתקבל ליהלום.
“איך הם לא קיבלו מוכשר שכמוך?” הזדעקתי.
“נו אמא, את יודעת כמה אנשים מוכשרים נופלים בין הכיסאות בצבא?!”
ושוב אני נפעמת ממנו, מהילד הזה שכל כך בטוח בידיעת עצמו, במי שהוא ובמי שהוא יכול להיות, שגם המערכת הגדולה הזו, צבא ההגנה לישראל, לא מצליחה לערער אותו.

“אז מה עכשיו?” אני שואלת.
“קיבלו אותי לחובלים, אבל אני חותם ויתור. מים זה לא בשבילי, אם לא נותנים לי את השמיים, נלך בנתיים על האדמה. חוץ מזה שזה לא משנה, זה רק בנתיים, עד שיתנו לי שוב לנסות קורס טיס”.
“אתה בטוח שאתה רוצה להתאמץ כל כך בשביל להיות טייס בצבא? לך תעשה שנתיים וחצי שירות ויאללה לתעופה אזרחית. למה אתה צריך להיות נשוי 10 שנים לצבא?”
“אמא”, הוא אומר לי, “אני לא סוגר לעצמי שום דלת. בעוד שנה תפתח לי שוב האופציה בצבא, ואני מתכוון לנסות אותה”.
ניסיתי להדליק אותו על לימודי תעופה באירופה (ראינו שיש ללופטנזה בית ספר לטיסה עם סילבוס מרשים ותנאים טובים). “לך לברלין” אני אומרת לו, “תכיר צעירים כמוך מכל העולם, זו חוויה”.
“די אמא”, הוא מבקש, “תעודדי אותי להמשיך לנסות בצבא, האופציה האזרחית זו רק הדלת הבאה”.

זה הילד שלי, הוא יודע מה הוא רוצה, ואני רק צריכה להיות שם בשבילו ולהשתדל לא להפריע. הוא הראה לי שהוא מדורג מקום 11 בעולם באתגר הנחיתה בסימולטור. הילד לא עבר גיבוש טיס אבל בהחלט יודע לנחות נחיתה רכה.

בנתיים, עד שא’ יגשים את החלום, הזמין אותו השכן שלנו לסיבוב בשמיים. הנער חזר מאושר: “אין כמו להרגיש את הסטיק בידיים!”
תודה רבה לשי אברמזון על החוויה והסרטון.

הוא מראה לי את מסך הטלפון שלו. הודעת סמס שמתחילה במילה “לצערנו”, וזהו, כל המילים אחריה כבר לא חשובות. אני מניחה יד על כתפו וביד השניה רוצה לאסוף את הדמעות שנושרות מעיניו, אבל מתאפקת. שיזלגו, תיכף גם שלי.
א’ היקר, לצערנו לא עברת את המיונים לטיס. אנחנו מעריכים מאוד את המאמצים…. המילים מההודעה מתחילות לחלחל להכרה, אבל אני לא נותנת להן להחליש אותי, עכשיו אני צריכה לחזק אותו.
בבת אחת אני נזרקת לכל התחנות בחיים שקיבלתי בשורות כאלה, הכשלונות שלי רצים מולי כמו סרט בהילוך מהיר. ממרחק הזמן הם כבר לא נראים כשלונות כל כך מפוארים, יותר אפורים ופחות דרמטיים. אבל אז, אז חשבתי שחרב עליי עולמי. עכשיו אני עומדת מול החורבן של עולמו שלו. אני יודעת שכל המילים המנחמות לא יועילו כאן, רק לתת לו זמן לכאוב ולהמשיך להאמין בו. להיות אמא זה לראות את הילד שלך נופל עשרות פעמים ולדעת שרק מהנפילות הוא ילמד איך ללכת.
“אתה עדיין חולם להיות טייס?” אני שואלת.
“ברור”, הוא אומר.
“יופי”, אני מלטפת את ראשו ופורעת את שערו, “זה כל מה שאתה צריך כרגע. החלום שלך גדול הרבה יותר מאופן מימושו, אתה תמצא את הדרך”.

תם ולא נשלם. מוזמנים להמשיך לעקוב, עוד ארוכה ומעניינת הדרך.

התעוררתי בחמש בבוקר מגשם חזק שדפק על החלון. הושטתי יד לטלפון והקלדתי בעיניים מסונוורות מהמסך: מזג האויר בחצרים. גוגל ענה: מעונן חלקית. טוב, לפחות הוא לא רטוב.
אני חושבת עליו כל הזמן. כמעט כל הזמן. הוא נכנס ברווחים שבין המחשבות על משימות היומיום שלי. האם קשה לו? בטוח קשה לו, גיבוש טיס זה קשה. אבל קשה לו והוא מתמודד או שהוא שבור? כבר ארבעה ימים שהוא שם. ארבעה ימים שלא דיברתי איתו וזה חדש לי. אני יודעת שזה רק הפרומו, טייס או לא, בצבא יהיו הרבה ימים שלא אוכל לדבר איתו. יש רגעים במהלך היום שנדמה לי שאני מרגישה אותו בגוף. אם קר לו או חם לו, אם הוא מיואש או מלא התלהבות. אבל אולי רק נדמה לי, וזה בכלל את עצמי אני מרגישה, את הגעגועים והדאגה, את החיבוק שאני לא יכולה לתת לו.

כבר ארבעה ימים שהוא בלי שעון, האם נותרה בו תחושת זמן? לא’ יש תחושת כיוון פנימית, הוא אף פעם לא מאבד את הצפון. גם אם תסחררו אותו בעיניים עצומות, כאשר יפקח אותן ידע מיד להצביע על ארבע רוחות השמיים. “זה כאילו שיש לי מצפן בתוך המוח” הסביר לי פעם. ילד שלי, שרק לא תלך לאיבוד.
אני לוחשת לו: ילד שלי, ומדמיינת את המילים מרחפות ועפות אל הגבעה בחצרים ונוחתות אצלו באוזן. האם הוא ער או ישן עכשיו? כמה הוא עייף? כמה מתזזים אותו? האם הוא נהנה? האם מצליח לו? האם זה מה שבכלל דמיין?
מישהו אמר לי: אם לא שמעת ממנו סימן שהוא לא פרש. ברור שלא! א’ בחיים לא יוותר על החלום שלו. ואולי כן? לפעמים כשחלומות נפגשים עם מציאות, אנחנו פתאום מבינים שזה לא מה שחלמנו. יש הבדל בין לרצות להיות טייס לבין להיות טייס בצבא. מסגרת צבאית תדרוש ממנו דברים שהם לא חלק מהחלום. אולי א’ יחליט שזה לא מתאים לו?
כבר ערב עכשיו, הגשם ממשיך לעשות המון רעש מחוץ לחלון ופתאום עוברת בי מחשבה אגואיסטית: רק אל תחתום ויתור, אני צריכה שתהיה בקורס טיס, שיהיה לי על מה לכתוב.

גיבוש טיס 187 באתר חיל האויר, תמונה מהרשת.

ההתרגשות של א’ מתבטאית בגוף. רפלקס הקאה שמופעל אצלו לפני אירועים מלחיצים. הוא הקיא לפני הניתוח במרפק (קפיצה לא טובה בטרמפולינה בגיל 11), לפני מבחני הצו הראשון (וגם לפני המיון הראשון לטיס), לפני בחינת הבגרות הראשונה (זה היה באנגלית, קיבל 98), לפני מבחן רשיון נהיגה (עבר בטסט ראשון).
ביום חמישי כאבה לו הבטן והוא שילשל.
בשישי כאב לו הגרון “אני מרגיש שכל הגוף שלי חלש, אבל אני יודע שאני לא חולה”.
הלכנו לטייל ליד הים, להשתחרר קצת.
“מה אם תהיה לי בחילה בהסעה?”
“תבקש שיעצרו, ואחרי שתקיא תסביר שהכל בסדר וככה אתה לפני אירוע חשוב”.
“הכי אני פוחד מהשעות הראשונות, עד שאמצא את עצמי שם, אבין מה רוצים ממני”.
“היום הראשון יהיה קשה, ביום השני אתה כבר תבין”.
“אני יודע, ובכל זאת אני שונא את ההתחלות”.

אמרו לו שיש בגיבוש חוק: המגבשים אוסרים עליך להסתכל לשמיים.
“איך אפשר?” התפלאתי, “זה בסיס חיל האויר, יש כל הזמן מטוסים בשמיים, העיניים שלך ילכו אוטומטית לשם”.
“זה העניין, אם הסתכלת וראית מטוס, אתה צריך לדווח. מבחן כזה של אמינות”.
“תסתכל על האדמה ותדמיין. אתה במילא מזהה מטוסים רק לפי הרעש שהם עושים”.

בשבת הוא כבר היה בסדר. פחות לחוץ. ישב ללמוד בד”חים (בדיקות חיוניות לטיסה שצריך ללמוד בע”פ) שמצא באינטרנט. זה הרגיע אותו. כלומר הלהיב אותו. תנו לנער בד”ח והעיניים שלו נוצצות.

הבוקר א’ קם קצת עייף (“לקח לי המון זמן להרדם”) אבל במצברוח טוב. חיבקתי אותו, הגוף שלו היה רפוי, אין סימנים לבחילה. חבר ישן אצלו, הם אכלו משהו קטן במטבח ודיברו על מה יותר קל, לזחול על חול יבש או רטוב (צפוי גשם). בחמשת הימים הבאים לא יוכלו להחליף מילה אחד עם השני.
ליד הדלת לחשתי לו: אתה הולך להגשים חלום, פשוט תהנה מזה.

מה אתה מדמיין? שאלתי אותו.
את שיחת הטלפון של אחרי, שהם מתקשרים להודיע לי שעברתי.
גם אני – חייכתי – מדמיינת את הפוסט של אחרי. כותבת ומספרת לעולם שהלכת לגיבוש וחזרת פרח.
לא אמא, את ממש לא רוצה שאחזור משם פרח, את יודעת מה זה פרח בשפה הצבאית?
אלוהים שתשמור! התכוונתי פרח טיס.

אני שמחה ששנינו מדמיינים את הטוב. הרי כל כך קל לדמיין את הרע, שלא יצליח, שלא יעבור. כאילו אם נדמיין את הנורא מכל זה ישמור עלינו מפני ההתרסקות, ירפד את האכזבה והכאב. אבל למה בעצם? נתמודד עם הכאב כשיבוא, אם יבוא, עכשיו אפשר לעוף.

אתה יודע שיהיו גם רגעים קשים? אני בכל זאת מורידה אותנו קצת אל הקרקע.
יודע אמא, אני אחשוב על הצ’קים (השלב הראשון בקורס טיס בו מבצעים טיסות ראשונות), אם אני עובר אני אזכה להטיס מטוס!

ביום ראשון בשעה 7:30 בבוקר יתייצב א’ בנקודת האיסוף ויעלה על ההסעה שתיקח אותו ועוד נערות ונערים נרגשים לבסיס חצרים. חמישה ימים של אתגרים פיזיים ומנטליים. בלי טלפונים, בלי שאוכל לשאול אותו בערב מה שלומו ואיך עבר היום. הילד שלי הולך לגיבוש טיס.

בתמונה: מטוס לפני השינה ובבוקר כשפוקח את העיניים. החדר של א’.

דברים שא’ לא עושה בסגר למרות שמותר: להתאמן.
למה? כי א’ פחות מתחבר לכושר גופני וסומך על הכושר המנטלי שלו בשביל לעבור את הגיבוש.
האם זה יעבוד לו? נדע בנובמבר.
בנתיים הוא רץ כשאבא שלו מצליח לסחוב אותו לסיבוב, חוזר מזיע ונח שבוע.
מה הוא עושה כשהוא נח? טס בסימולטור מעל ארץ ישראל. בזה הוא דווקא מתאמן הרבה, ותאמינו לי זה לא קל בכלל להטיס מטוס, גם לא בסימולטור.
שיגרה או סגר, ככה נראה א’:

מכל המידע שליקטנו ברשת, גיבוש טיס דורש כושר גופני סביר, לא יותר. החלק הקשה הוא בעיקר מנטלי ושכלי. אבל בראש שלי אם יש לך גיבוש עוד חודש וחצי, אתה כל כולך מרוכז בלקרוע את התחת. בראש של א’ זה לא הדבר הכי חשוב, יש דברים אחרים שהוא מתאמן עליהם, בעיקר בלהיות רגוע ולהאמין בעצמו.
גם אני מאמינה בו. מאוד. ועדיין חושבת שהוא צריך לקרוע את התחת. למה? אולי כי חינכו אותי שדברים שרוצים משיגים רק בעבודה קשה. ואיך חינכתי אותו? אני תוהה על זה לפעמים… בנתיים הכל בחיים בא לו די בקלות: לימודים, עבודה, חברים. זה לא שהוא חושש ממאמץ, הוא מתאמץ ומשקיע הרבה בדברים שנראים לו חשובים. אז אולי ככה צריכים להיות החיים? כשאתה יודע מה אתה רוצה, מאמין ביכולות שלך ומכוון את האנרגיות לדברים הראויים – הם פשוט קורים.

הנה כמה תמונות מטיסה שא’ ביצע בשמי הארץ, בסימולטור כמובן.
למתעניינים, מדובר בגירסה החדשה Microsoft Flight Simulator 2020 שיצאה רק לפני כמה שבועות. עשו שם עבודת גרפיקה מטורפת ומרשימה מאוד. מוזמנים לנחש היכן “צולמו” התמונות. תשובות בסוף.

1. תל אביב, מבט צפונה
2. תל אביב דרך חלון המטוס, שימו לב ללכלוך על החלון… בסימולטור השקיעו בפרטים הקטנים
3. ירושלים
4. חיפה
5. ים המלח
6. מצפה רמון, מלון בראשית
7. הכנרת, מבט מהארבל
8. כביש הסרגל
9. מסלול נחיתה 12 בנתב”ג שא’ קשור אליו במיוחד
10. ישוב שא’ אוהב במיוחד
11. עמק והר שא’ אוהב במיוחד

בסיום הצפירה של יום הזכרון – פעם ראשונה שאנחנו עומדים כולנו בבית ולא מפוזרים בלימודים ועבודה – ראיתי שהעיניים שלו מבריקות.
“השנה אני מרגיש אחרת, אולי כי זה מתקרב אליי”.
בבקשה תהיה טייס, התחננתי בלב, אני אשן יותר טוב.

מזמן לא עדכנתי פה, הקורונה לקחה ממני את המילים. אז איפה הפסקנו? נכון, בקרדיולוג. ובכן, הלב של א’ תקין והוא קיבל זימון לגיבוש במרץ. נכנס א’ ללחץ והתחיל להתאמן בעצימות גבוהה מידי, והנה בעיה חדשה: חשד לשברי מאמץ. אורתופד, פיזיותרפיסטית, מנוחה, והגיבוש בעוד שבוע.
שלחנו מכתב לצבא: א’ סובל מכאבים ברגליים, מבקשים לדחות.
טלפונים, אישורים רפואיים, המתנה לתשובה. הגיבוש בעוד יומיים.
מה יהיה? נלחץ א’.
יהיה בסדר, הרגעתי אותו (ובעיקר את עצמי), אני לא ארפה מהטלפון עד שתקבל אישור דחייה.
בסוף הצבא התקשר אליי. יש קורונה. הגיבוש בוטל.
נשמנו לרווחה.

יופי, עכשיו יש זמן לרגליים להחלים ולא’ לבנות כושר לאט לאט. הפיזיותרפיסטית בנתה לו תוכנית אימונים אבל א’ לא עומד בה. האימונים בסימולטור מעניינים יותר, וגם אפשר לעשות את זה מהספה. תמיד ידענו שכושר גופני זו החוליה החלשה שלו, א’ לא אוהב להזיע.

הקורונה הזו תגמר יום אחד, נזפתי בו, הצבא ישלח זימון לגיבוש ואתה שוב תתאמן מהר מידי וחזק מידי, ושוב יהיו לך שברי מאמץ. כל הרעיון זה להתאמן בהדרגה. אבל לא’ קשה להתכונן הרבה זמן מראש, גם לבגרויות הוא לומד בערב שלפני, אחרי שבקושי למד במהלך השנה. במבחנים זה עובד לך, המשכתי להטיף לו, אבל הגוף עובד אחרת, אי אפשר לבנות כושר בין-לילה.
אני יודע אמא, עזבי אותי אמא, הנה אני יוצא לריצה.

לפני יומיים, באמצע הקניות, קיבלתי מא’ הודעה בהולה: חבר שלי קיבל עכשיו זימון לגיבוש במאי. שיט אני לא בכושר בכלל.
שתקתי. מה יעזור פה “אמרתי לך”…
ואז א’ קיבל הודעה:

– יש לי יותר מזל משכל.
– ודווקא שכל לא חסר לך.
– בסדר אמא, לפעמים צריך גם מזל בחיים.
– או קורונה.

אני לומדת לשחרר, מזכירה לעצמי שאת חבל הטבור חתכנו מזמן. אנחנו לא אותו אדם, הוא אחר, נפרד. יש לו דרך משלו, גם אם בעיני היא נראית שגויה. עד גיל שנה וחצי נתתי לו יד ואז יום אחד הוא התחיל ללכת לבד. כן, זה קורה ביום אחד.

בתמונה: טייס זעיר.

א’ קיבל הזמנה לכנס מועמדים לגיבוש טיס. לא חובה להגיע, אבל מומלץ. א’ שלנו לא צריך המלצות, איפה שמדברים על טיס, הוא שם.
אני טסתי אל על לבודפשט וא’ עלה על רכבת ישראל לחצרים. לקח לנו אותו זמן להגיע. בערב התקשרתי לשאול איך היה. גמעתי בחיוך את מבול המילים שהמטיר עליי בהתלהבות, כמו לעמוד בגשם ולזרוח מאושר. פתאום נזכרתי שאני בכלל לא בארץ ונחרדתי שלא יספיקו לנו ה- 100 דקות שיחה של החבילה.
בתחילת היום התבקשו המועמדים למלא שאלון מוטיבציה לטיס. א’ סימן 10 בכל האפשרויות. אחר כך הם נפגשו עם פרחי טיס בכל מיני שלבים של הקורס, שאלו שאלות, קיבלו תשובות, סיירו בטייסת, התקרבו קרוב קרוב למטוסים. הראו שם לא’ את הארץ המובטחת והוא עדיין צופה בה מרחוק. לפני סיום חילקו להם שוב שאלון מוטיבציה, הצבא רוצה לדעת אם משהו השתנה במהלך היום. “בטח השתנה, עכשיו אני עוד יותר חם על הגיבוש אמא, ממש בא לי, אבל כבר סימנתי הכל 10 בפעם הראשונה”. ואני חשבתי, יאללה שתגיע כבר התשובה הנכונה מהקרדיולוג, הלב שלי לא עומד בזה.
לפני שבוע התקשר א’ לברר אם יש תשובה. אמרו לו: התיק שלך נמצא אצלו בערימה, תתקשר שוב בשבוע הבא.
חלף שבוע וא’ התקשר שוב. אמרו לו: התיק חזר מהקרדיולוג, עכשיו הוא בערימה של הרופא. תמתין עוד שבוע.
ואני מדמיינת את התיק של א’ נודד מערימה לערימה, ואולי לרגע מצמיח כנפיים וממריא לשמיים, וכל המדדים מסתדרים בו בדיוק לפי הספר, והוא נוחת על שולחנו של הרופא המאשר וזה מסתכל בו וקורא: הו, רואים שיש פה לב של טייס, ומעביר מיד לערימה של המאושרים.

קישור לכתבה על הכנס: https://www.iaf.org.il/9271-51968-he/IAF.aspx

בסרטון: הדר לוי מדברת עם א’ (לא א’ שלנו, אחד אחר)