א’ קיבל הזמנה לכנס מועמדים לגיבוש טיס. לא חובה להגיע, אבל מומלץ. א’ שלנו לא צריך המלצות, איפה שמדברים על טיס, הוא שם.
אני טסתי אל על לבודפשט וא’ עלה על רכבת ישראל לחצרים. לקח לנו אותו זמן להגיע. בערב התקשרתי לשאול איך היה. גמעתי בחיוך את מבול המילים שהמטיר עליי בהתלהבות, כמו לעמוד בגשם ולזרוח מאושר. פתאום נזכרתי שאני בכלל לא בארץ ונחרדתי שלא יספיקו לנו ה- 100 דקות שיחה של החבילה.
בתחילת היום התבקשו המועמדים למלא שאלון מוטיבציה לטיס. א’ סימן 10 בכל האפשרויות. אחר כך הם נפגשו עם פרחי טיס בכל מיני שלבים של הקורס, שאלו שאלות, קיבלו תשובות, סיירו בטייסת, התקרבו קרוב קרוב למטוסים. הראו שם לא’ את הארץ המובטחת והוא עדיין צופה בה מרחוק. לפני סיום חילקו להם שוב שאלון מוטיבציה, הצבא רוצה לדעת אם משהו השתנה במהלך היום. “בטח השתנה, עכשיו אני עוד יותר חם על הגיבוש אמא, ממש בא לי, אבל כבר סימנתי הכל 10 בפעם הראשונה”. ואני חשבתי, יאללה שתגיע כבר התשובה הנכונה מהקרדיולוג, הלב שלי לא עומד בזה.
לפני שבוע התקשר א’ לברר אם יש תשובה. אמרו לו: התיק שלך נמצא אצלו בערימה, תתקשר שוב בשבוע הבא.
חלף שבוע וא’ התקשר שוב. אמרו לו: התיק חזר מהקרדיולוג, עכשיו הוא בערימה של הרופא. תמתין עוד שבוע.
ואני מדמיינת את התיק של א’ נודד מערימה לערימה, ואולי לרגע מצמיח כנפיים וממריא לשמיים, וכל המדדים מסתדרים בו בדיוק לפי הספר, והוא נוחת על שולחנו של הרופא המאשר וזה מסתכל בו וקורא: הו, רואים שיש פה לב של טייס, ומעביר מיד לערימה של המאושרים.
קישור לכתבה על הכנס: https://www.iaf.org.il/9271-51968-he/IAF.aspx
בסרטון: הדר לוי מדברת עם א’ (לא א’ שלנו, אחד אחר)