מתכוננים לצו ראשון

כשא׳ היה בן 11 הוא ריסק את המרפק בקפיצה על טרמפולינה. נדרשו שני ניתוחים כדי לחבר את כל העסק בחזרה. היום יש לו צלקת ארוכה שמציתה את הדמיון ויד קצת עקומה, שאפשר לראות רק אם משווים אותה ליד השניה. כל זה לא מפריע לו להיתלות על המתח, לעשות שכיבות סמיכה, או סתם להרים ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, ולספור עד שלוש. עם זאת, אנחנו אנשים מסודרים שמשתדלים להקדים תרופה למכה, לכן קבענו תור אצל האורתופד במרפאה המקומית, שיכתוב חוות דעת מקצועית שהילד כשיר לכל תנועה. כי הרי הדרך אל הכנפיים מתחילה בפרופיל 97.

״במה העניין?״ שאל הדוקטור במבט משועמם.
הסברתי בקצרה. א׳ הפשיל את השרוול, והדוקטור מיד אמר: ״טוב, ברור שיורידו לו פרופיל״.
״למה?״ נרעשתי תוך שאני קולטת את העיניים של א׳ נהיות זגוגיות ואת הגוף שלו מתקפל טיפה.
״כי היד לא ישרה״.
״אבל זה רק עניין אסתטי״ התעקשתי, ״אין לו שום מגבלה״.
״אבל הם יורידו״ התעקש הרופא בחזרה, ובדק את טווח התנועה.

כבשתי בתוכי את הזעם. אני בספק אם לרופא הזה יש מושג מה הקריטריונים של הצבא, אבל הוא הרשה לעצמו לקבוע בסמכותיות שהדבר יגרור הורדת פרופיל, בלי טיפת רגישות לנער שיושב מולו. היי, אם היית מסתכל לילד בעיניים, ולא רק בידיים, אולי היית מוצא בתוכך גם טיפת סימפטיה, אהדה.

סימנתי לא׳ עם העיניים שלא ידאג, בזמן שהרופא כתב את תוצאות הבדיקה היבשה: מרפק שמאל ללא נפיחות, צלקת מדיאלית גסה, ורוס במרפק, הגבלה קלה מאוד ביישור, כיפוף למעשה מלא, פרוספינציה מלאה.

כשיצאנו משם טפחתי לא׳ על הכתף וחייכתי אליו חיוך מרגיע: אל תדאג, מי שמחליט זה הרופא של הצבא, ואם צריך נערער, הרי אין לך שום בעיה בתנועה. אני יודע, הוא ענה, יהיה לי פרופיל 97. וראיתי את הכוח חוזר אליו, והרגשתי שגם אליי. מכה קטנה בכנף, קרצתי לו, תהיה בטוח שאם לא תהיה טייס, המרפק לא יהיה הסיבה.

********

איך הייתם מרגישים אם היו אומרים לכם שיש לכם הזדמנות אחת בלבד לפתוח דלת שתשפיע על מהלך חייכם בעשר השנים הבאות, ואם לא תפתחו אותה ביום מסוים אחד היא תשאר נעולה בפניכם לנצח?

ציוני המבחנים בצו ראשון יקבעו אם א’ יוכל לקבל זימון למיוני קורס טיס. אין מועד ב’. הקב”א שתקבע עבורו באותו יום תשאר חקוקה לנצח במאגר הנתונים של צה”ל, אי אפשר לערער או לשנות.
קצת מלחיץ, נכון?

לא פלא שהרשת מלאה במכונים שמציעים הכנה למבחני צו ראשון, כולל תרגול הראיון האישי, הרי תמיד ימצאו האנשים שיודעים לזהות הזדמנות עסקית. אין לי מושג אם מישהו בדק אם זה באמת עובד, אם יש הבדל בקב״א של אלה שהתכוננו לעומת אלה שלא. אני בספק אם מישהו (מהצבא או המכונים) בכלל מעוניין לדעת את התשובה. אם זה עובד, לצבא יש בעיה גדולה, זה מטיל בספק את אמינות השיטה שלו לקביעת הקב״א. ואם זה לא עובד, תיפול פה תעשייה שלמה.

א’ החליט לעשות קצת מבחנים בגירסה החינמית של האפליקציה, כדי לחוש את השאלות. אמרתי לו שזה רעיון טוב בשביל להפחית חרדה. לבית הספר הגיע מישהו מטעם הצבא כדי להסביר להם איך לעבור את הצו הראשון בהצלחה. בין שלל הטיפים הקצת מוזרים (״תבואו עם שעון על היד, זה מראה שאתם אנשים ששומרים על זמנים״. הלו, אנחנו בשנות ה-90?) הוא אמר להם שכדאי להתחנף למאבחנת. פחחח, גיחכתי לא׳ בפרצוף כשהוא חזר עם המידע הזה הביתה. במקרה אמא שלך היתה מאבחנת פסיכוטכנית בצבא, אנחנו יודעות לזהות כשמתחנפים אלינו. יש לי עצה אחת לתת לך, אמרתי לו, לא רק לצו ראשון, לחיים: תשכח את כל מה שיועצים למיניהם אומרים לך, פשוט תהיה מי שאתה. אתה מצוין בדיוק ככה.

********

לפני שבוע א׳ ניגש למבחן תיאוריה בנהיגה. לפני המבחן רעדתי כולי, הוא סיפר לי, וחשבתי לעצמי שאם ככה אני רועד לפני מבחן שאפשר לעשות שוב, איך אני אתפקד במבחנים של הצבא?
א׳ עבר את התיאוריה עם 0 טעויות.
נראה שהרעד עזר לך להשאר מפוקס, אמרתי לו, אל תפחד מהפחד. הוא שומר עליך.

היום יש לו שיעור נהיגה ראשון. בבוקר הוא שאל: אמא, את מדמיינת אותי יושב מאחורי ההגה? האמת שלא, אמרתי, ואתה? גם לא, הוא ענה. ובקוקפיט אתה מדמיין את עצמך יושב? ברור, בטח. לגמרי.