החלום ושברו. ותקומתו.

כשהכתיבה שלי מצליחה לגעת והסיפור שלי מעורר סיפור של אדם אחר, אני יודעת שעשיתי את שלי בעולם.

לפני כמה ימים קיבלתי מייל מנער בן 19 שחולם להיות טייס. הוא קרא את הבלוג ושיתף אותי בסיפור המופלא שלו. זהו סיפור על החלום ושברו, ותקומתו. הוכחה ניצחת שעם מנות גדולות של נחישות אפשר לכבוש את השמיים. ביקשתי את אישורו לפרסם את הסיפור, כי אני חושבת שהוא השראה גדולה. מאחלת לכולנו קורטוב מהאמונה וההתמדה שהנער הזה נושא עימו.

אני מביאה את הדברים כפי שהוא כתב אותם, עם מעט עריכה שלי.

כמו בנך, גם אני חלמתי להיות טייס בחיל האוויר ולא חשבתי שיש משהו שיוכל לעצור אותי. יום-יום הייתי יושב על הסימולטור ולומד להטיס מטוסי קרב. בגיל 14 הלכתי לקרדיולוג בעקבות גילוי אוושה בלב. הרופא בדק אותי במשך דקות ארוכות ואז אמר מילים שלא הבנתי באשר למום בלבי וחתם במשפט: “טייס אתה כבר לא תהיה”. באותו רגע התרסקתי. יצאתי משם בבכי, התחושה הייתה נוראית. כל הילדות הגדרתי את עצמי כמי שהולך להיות טייס והנה זה לא הולך להתממש. נכנסתי לדיכאון. במשך חודשיים הרגשתי חוסר משמעות ומועקה גדולה בכל פעם שדמיינתי את עצמי בתור טייס – מחשבה שבעבר הייתי יכול להתענג ממנה במשך שעות ארוכות הפכה כעת למייסרת. למרות העצב, ברור היה שלא ארפה בקלות. באותה תקופה הייתי תמים. מעולם לא יצא לי להכיר אנשים חולים, לא כל שכן להיות חולה במחלת לב בעצמי. האמנתי אז שהרפואה יודעת הכל ואני אמצא די מהר פתרון רפואי. גם הרעיון הזה התנפץ, התברר שאין פתרון רפואי מלא למצבי ובנוסף, שום רופא לא יבצע התערבות רפואית ללא החמרה משמעותית במחלתי.

כך נשארתי, ילד בן 14, עם מחלת לב קלה שניפצה לרסיסים את החלום. לא ויתרתי וניסיתי ללכת לכיוון של קורס טיס אזרחי. העלות היא כ-50,000 ₪. החלטתי להתחיל לחסוך. התחלתי לעבוד כמכין סנדוויצ׳ים בקייטנות, ועם הזמן הפכתי למדריך. הצלחתי לצבור סכום של כ-25,000 ₪ וסיכמתי עם ההורים שיעזרו לי לממן את השאר. כשהגעתי לגיל 16 הרגשתי שאני חייב לחוות את חווית ההטסה וקבעתי טיסה עם מדריך למשך שעה. הודות לנסיוני בסימולטור המדריך הציע לי לנסות לבצע הקפה (המראה, סיבוב סביב השדה ונחיתה). הצלחתי לבצע הקפה בעצמי והייתי מאושר מאוד. זו היתה חוויה עוצמתית והבנתי שאני חייב להמשיך לטפל בירוקרטית בעניין הרפואי ולבדוק האם על אף שאינני כשיר להיות טייס בחיל האוויר, אוכל לקבל רשיון טיס אזרחי.

שוב עברתי בדיקות והתברר שלאחר שנתיים של יציבות המחלה במצב קל היא התדרדרה למצב בינוני. למרות שהייתי בבכושר גופני מצוין, קיבלתי את הסטירה פעם נוספת – “אינך יכול להטיס מטוס בעצמך”. גם הפעם לא ויתרתי. הבנתי שמצב המחלה שלי הוא בינוני ובמצב הזה אני לא כשיר, אך אם המחלה תידרדר למצב קשה ייתכן והרופאים יחליטו לבצע התערבות ובכך לתקן לי את המום באופן שאהיה כשיר מספיק. עכשיו כל מה שנשאר זה להמתין ולקוות שהמחלה תחמיר. עד כמה שהמחשבה הזו מעוותת זה כל מה שיכולתי לחשוב עליו כדי להגשים את החלום.

חיכיתי. מדריך הטיסה ואני נשארנו בקשר טוב מאז אותה טיסה, והוא הזמין אותי מדי פעם לטיסות, נתן לי לתכנן אותן ולהרגיש כאילו אני חניך טיסה אמיתי. לשמחתי המחלה החמירה למצב קשה כשהגעתי לגיל 17. בפניי הוצגו שתי אפשרויות: ניתוח לב פתוח או צנתור. ניתוח, בסבירות גבוהה, יתקן את הבעיה בהצלחה רבה ולטווח ארוך, אך הסיכון, כמובן, גדול משמעותית. הצנתור לעומת זאת זה כמו לקנות כרטיס לוטו – ייתכן והוא יקל את המחלה ויחזיר אותה למצב קל וייתכן שלא. ובנוסף, אין הבטחה שההצלחה תהיה ארוכת טווח. הרופאים כמובן המליצו על צנתור בנימוק מוצדק – סיכון אפסי עם אופציה לרווח. כחודשיים לאחר מכן עברתי את ההליך. כשהתעוררתי מההרדמה הודיעו לי על התוצאות המדהימות. הצנתור הקטין את הבעיה לרמה מזערית וחשבתי שהנה קורס הטיס קרב ובא. יום לאחר מכן (עדיין בבית החולים) ביצעתי בדיקה לפני שיחרור והתברר שהמחלה חזרה למצבה הבינוני. שוב דיכאון. זה כבר היה אצלי ביד ונלקח ממני שוב ואין שום דבר שביכולתי לעשות. בכל זאת החלטתי לנסות את מזלי שוב אצל הקרדיולוג התעופתי. שוב סורבתי. ניסיתי לערער, לחפש פתרונות יצירתיים, אבל למדתי לאט לאט שרשות התעופה האזרחית לא מעודדת מקרים בודדים. הבנתי שוב שאצטרך לחכות שהמחלה תידרדר עוד פעם. הפעם זה לקח שנה וחצי וביולי האחרון ביליתי את חופשת הקיץ במחלקת ניתוחי לב בבית החולים. זה לא היה פשוט ובטח שמשפט אחד לא ממצה את חווית הניתוח, אבל מבחינתי זה היה הצעד האחרון בסאגת קורס הטיס. לאחר חודשיי החלמה ארוכים העזתי להרים טלפון נוסף לקרדיולוג התעופתי. לפני מספר ימים נפגשתי איתו וקיבלתי את האישור המיוחל לפיו אני כשיר מבחינה לבבית! כעת אין סיבה שלא אקבל את האישור לקורס טיס ונראה שעוד חודש אתחיל סוף סוף את שיעורי הטיסה המיוחלים עם מדריך הטיסה שהכרתי לפני 3 שנים!