היום הקובע של הנתונים

״אני מתרגש וחושש ממחר״ הוא אמר תוך שהוא טובל את הג׳חנון של שבת בבריכה אדומה של רסק עגבניות ואריסה.
״יאללה, כולה צבא״ סירבה להתרגש אחותו הקטנה.
״זה החלום שלי״ התעקש על זכותו לחשוש מהמאורע.
״הצבא בסך הכל רוצה לדעת מי אתה, ואתה הרי יודע מי אתה״ ניסיתי אני להרגיע את הפחדים.
״אתם חופרים יותר מידי, בואו נראה סרט״ נקט האיש שלצידי בגישה מעשית.

הבוקר הוא קם חצי שעה מוקדם מהרגיל. ב- 7:30 הוא צריך להתייצב בלישכה הגיוס, ויש לו שעה נסיעה, לא כולל פקקים. אבא שלו כבר טרח במטבח על ערימת סנדוויצ׳ים מושקעים ואני וידאתי שהוא הכניס את המטען לתיק. במכתב שהגיע עם הצו היה כתוב להתכונן לשעות ארוכות של שהייה בלישכה, והרי ידוע שכל מה שצריך נער בגילו כדי לשרוד זה אוכל ומסך עם נקודת טעינה. כל השאר כבר יסתדר מעצמו.

הוא היה לחוץ. ראיתי את הכתפיים שלו רועדות כשהוא ישב לשתות את התה של הבוקר.
״קר לך?״
״לא, זה מהתרגשות״
כזה הוא, מדבר על תחושותיו בטבעיות. שם נמצא כוחו.

לפני שיצא מהבית הספיק להקיא, תגובה מוכרת שלו למצבי לחץ. זה הקל עליו במקצת.
טבעי שאתה חושש, אמרתי לו.  ובאותה נשימה: אין לך ממה לחשוש, אתה הרי יודע מה היכולות שלך. זה היה נסיון עקום מצידי לעסוק במלאכה העדינה שבין לחזק את הביטחון שלו, בלי לבטל את הפחד, לתת לו מקום.

חתיכת דרך עומדת לפניו וזהו רק הצעד הראשון. הראשון ובמידה מסויימת המלחיץ ביותר. הרי מה יותר גרוע מלא לעבור מיונים לקורס טיס? – לא להיות מוזמן אליהם בכלל. זה החשש הכי גדול שלו, שלא יהיו לו הנתונים, שלא תנתן לו ההזדמנות. היום זה היום של קביעת הנתונים. דפ״ר, קב״א, פרופיל. המספרים שיוזנו בסוף היום למחשב הצה״לי יקבעו את עתידו. כמה הייתי שמחה לחסוך ממנו את המעמד המלחיץ הזה. לשלוח אותו לעבוד, לצבור כסף ולעשות קורס טיס אזרחי. זה מסלול הרבה יותר יקר, אבל נראה לי גם הרבה יותר שפוי (טוב, ברור שזו ה״אמא לחייל״ שמדברת מגרוני). כך או כך, צבא הוא יעשה בכל מקרה, ואני רואה כמה הוא משתוקק כבר להפוך את שעות הטיסה שהוא צבר על הסימולטור הביתי למשהו אמיתי.
(הסימולטור אגב הוא עולם ומלואו, אולי אני אקדיש לזה פוסט נפרד).

בזמן כתיבת שורות אלו, קיבלתי מייל עם הודעת סירוב לפרוייקט שמאוד רציתי להשתתף בו. הם אמרו שאני לא מתאימה להם. כבר למדתי שכשדלת נסגרת במקום אחד, נפתחת אחרת במקום שעוד לא הגעתי אליו. ועדיין זה לא מוריד כהוא זה מתחושת האכזבה והעלבון. כאמא של א׳ אני רוצה בשבילו רק הצלחות ושיהיה לו כל מה שאי פעם ירצה. אבל אני יודעת שהחיים בנויים גם מאכזבות, ואני מאוד מקווה להצליח להיות שם בשבילו ברגעים האלה, בדיוק כמו שאני עכשיו שם בשביל עצמי.

אתמול הוא התאמן מעט באפליקציה שמדמה את המבחנים בצו ראשון.
״אני צריך לחזור על כפל וחילוק״
״אמרת שאתה רוצה חיבוק?״ מצאה אחותו הקטנה פירצה בגדר הקשיחות שלו.
״לא, אמרתי כפל וחילוק!״
״יופי, אז חיבוק״ היא התקרבה לעברו והוא זז בצעד מהיר, והם התחילו להתרוצץ בכל הבית כמו שהיו קטנים, היא רודפת אחריו והוא מתחמק ממנה, וכולנו יודעים שהיא אף פעם לא תצליח לתפוס אותו, רק אם יתן לה.

אפשר בבקשה להשאיר אותם עוד קצת ככה?

בתמונה: פעם חישבנו ידנית את הקב״א, לפני 25 שנה, כששירתתי כמאבחנת פסיכוטכנית. היום הכל עושים המחשבים. מתנצלת על איכות התמונה, צולם טרם עידן המצלמות הדיגיטליות ודהה עם השנים.