כשעזבנו את יפן ירד גשם. טייפון קטן בדרך, כך ראינו בתחזית, לא משהו שתשמעו עליו בחדשות בארץ. יפן רגילה לטייפונים, זה העשרים במספר העונה. הטייס הודיע שצפויה לנו המראה ברוחות חזקות, א׳ היה מבסוט, רק תנו לנער אקשן בטיסה. את הלילה האחרון העברנו במלון סמוך לשדה התעופה, מעל המיטה שלו עמד חלון גדול שהשקיף למסלולי ההמראה והנחיתה. הייתי יכול לגור פה, הוא אמר. לפעמים אני חושבת שהוא בא לטיולים בחו”ל רק בשביל הטיסות.
באחד הימים בטיול, בין סושי לראמן, נחת סוף סוף הזימון לירפ”א א’ בתיבת המייל שלו. תשעה חודשים שהוא ממתין לזימון הזה, כמו הריון. צופה בחבריו לכיתה שמתמיינים, עוברים שלב, נופלים שלב, מחליפים חוויות על הסימולטורים והמבחנים. והוא ממתין, בסבלנות או בחוסר סבלנות, זה לא משנה, זה מה שיש עכשיו, המתנה. הוא יודע שהדרך להגשמת החלום שלו תהיה רצופה המתנות.
אולי בנתיים תוריד אפליקציה ותתכונן למבחנים? הצעתי לו לייעל את הזמן. בסדר אמא, כשאקבל את הזימון, אולי בנתיים תכתבי פוסט? החזיר לי בהצעת יעול משלו. כמה הוא שונה ממני. אני הייתי מנצלת כל יום כדי ללמוד, מייצרת וודאות לעצמי, או אשליה של וודאות. אותי זה מרגיע להתכונן, נותן לי תחושת שליטה. הוא לא, גם לבגרויות הוא לומד יום לפני, לפעמים זה עובד לו, לפעמים פחות. אני מניחה שלא באמת צריך להתכונן למבחנים של קורס טיס, או שיש לך את זה או שאין. אבל להתכונן מפחית חרדה, לפחות אצלי. אותו זה משעמם.
אתמול הוא בכל זאת עשה באינטרנט מבחן לדוגמא. הלך לו טוב. בא להראות לי את התרגיל, משהו עם קוביות ופיאות שצריך להתאים ביניהן. לא הבנתי כלום. מה, זה נורא קל! הוא אמר, ואחותו אמרה: אל תתנהג כמו טייס, תבוא למבחנים צנוע בלי לחשוב שאתה יודע הכל.
אני נפעמת מהביטחון העצמי שלו, מהידיעה שלו את עצמו ואת יכולותיו. יש לנו נטיה חברתית ללמד את הילדים שלנו לא להשוויץ. ואני חושבת, יש כל כך הרבה אנשים שמסתובבים בעולם חסרי ביטחון, לא מעריכים מספיק את עצמם ואת מה שהם מסוגלים לעשות. אני יודעת שאני בעצמי חשה את זה לפעמים. איזה כיף שיש לי ילד שיודע למה הוא מסוגל, שלא חושש להגיד את זה בקול.
בנחיתה היה ערפל כבד, אפילו לא ראינו את הכנפיים של המטוס מהחלון. איך הוא ינחת ככה? נחרדתי, וא׳ הסביר שיש הגדרת מינימום, כלומר הגובה שמותר למטוס להגיע לנחיתה מעל הקרקע כשהטייס מסתמך רק על המכשירים בלי לראות את המסלול.
ואם נגיע לגובה הזה והטייס עדיין לא יראה? הקשיתי.
אז הוא יעלה חזרה ולא ינחת. אל תדאגי אמא, כל טייס מתחיל יודע את זה.
במושבים שלפנינו ישבו ישראלים, ראיתי שגם הם מקשיבים להסברים. כשהצג הראה שיש עוד דקה לנחיתה, בבת אחת נעלמו העננים וראינו את המסלול. א׳ אמר שמכאן זו נחיתה קלה, אפילו לא היינו קרובים למינימום.
כשהגלגלים נגעו סוף סוף בקרקע, הישראלית שישבה לפנינו הסתובבה ושאלה – הוא בקורס טיס? הוא מתכנן, עניתי לה.
בעוד יומיים הוא יתייצב בתל השומר למיון הראשון.
עדכנת בבלוג? הוא שאל.
אתה בטוח שאתה רוצה שאכתוב לפני המיון? ואם לא תעבור? אני מנסה לגונן עליו (ואולי על עצמי) מפני כישלון בפרהסיה.
אמא, הוא מזכיר לי, הרי סיכמנו שמתעדים הכל.
בתמונה: רגע ההמראה משדה התעופה בטוקיו, מוקרן על המסך שבתוך המטוס. הטלטלנו קצת ברוחות. א׳ עקב אחרי מדפי הכנפיים וזרח מאושר.
