יום סיירות או איך א’ חטף כאפה לפרצוף

יום סיירות זה יום מיונים לסיירת מטכ”ל, שלדג, 669 ועוד כל מיני שמות יוקרתיים. “אני הולך כדי להכין לי גיבוי” הודיע לנו, “אם לא יהיה טיס, לפחות תהיה סיירת”.
יצא בשעת בוקר מוקדמת לתפוס את הרכבת הראשונה. בנקודת האיסוף העלו אותם לאוטובוסים ושפכו אותם בחולות. חבורת צעירים מרוגשים שטופי טסטוסטרון. א’ קיבל טוש והוראה לכתוב את המספר שלו על החולצה-הלבנה-שאפשר-ללכלך שהביא מהבית. מרגע זה כולם מספרים. עכשיו תתחילו לרוץ!
בספרינט החמישי נגמר לו האויר בריאות.
“מספר 662 איך אתה מרגיש?” שאל אותו אחד המדריכים.
“אין לי אויר” ענה לו א’.
“אתה יכול להמשיך?”
“כן, אבל צריך לנוח קצת”
תקע בו המדריך מבט שלא משתמע לשתי פנים.
“אה, זו לא אופציה אני מבין” א’ שלנו חכם, הוא מבין מבטים.
הצביע המדריך על 245 שהתקשה לעמוד על הרגליים והטיל על א’ משימה אחרונה: “קח אותו למרפאה ואחר כך שלום”.

בשתיים בצהריים ציפצף לי הוואטסאפ: אני בדרך הביתה, לא הגעתי עד הסוף.

“אתה מבואס?” שאלתי כשאספתי אותו מתחנת הרכבת.
“לא אמא, חטפתי כאפה לפרצוף. עכשיו אני תופס את עצמי בידיים, כבר הכנתי תוכנית אימונים. אין לי גיבוי, אני חייב לבוא מוכן לגיבוש של קורס טיס!”
“אני גאה בך ילד שלי” הנחתי יד על כתפו המאובקת בחול.
“על מה? נפלתי במיונים לסיירות”.
“על זה שקמת”.

ביום שני הבא יתייצב א’ אצל הפסיכולוג הצבאי. “יש לי חבר שלא רוצה טייס” סיפר לי א’, “אבל החליט לעבור את כל השלבים ואז להגיד לפסיכולוג שהוא לא מעוניין. הפסיכולוג אמר לו, עשית את המבחנים כל כך טוב, זה לא משנה מה תגיד, אני מעביר אותך לשלב הבא. איך בא לי שגם לי הוא יגיד ככה!”

בתמונה: חולצה לבנה שאפשר ללכלך.