“הוא הרגיש שעתידו אבוד”

“אם הוא ישאל אותך איך אתה מתנהג במצבי לחץ תספר לו על הפעם ההיא שהייתם לבד בבית ואחותך שפכה על עצמה מים רותחים ואתה בלי להתבלבל טבלת אותה במים קרים והצלת אותה מכוויה חמורה”.
“בסדר אמא”.
“ואם הוא ישאל אותך מדוע אתה מתאים לטיס אל תתבייש להגיד”.
“טוב אמא”.
“וגם תגיד לו שאתה לא מושפע מלחץ חברתי ולא מעשן עם כל החברים”.
“אוקיי אמא”.
“אתה חושש מהפסיכולוג?”
“לא אמא, אני מפחד שיגלו שאני עיוור צבעים”.

א’ נסע לתל השומר וגילה שהפסיכולוג הוא פסיכולוגית והיו לה שאלות לגמרי אחרות.
בשאלון האישיות הופיע המשפט הבא: הוא הרגיש שעתידו… (השלם את החסר).
א’ השלים “אבוד” והדליק נורה אדומה אצל הפסיכולוגית.
“זה מה שעלה לי בראש באותו רגע” הסביר לה א’ והנורה האדומה של הפסיכולוגית המשיכה להבהב. “אולי זה בגלל שאם אני לא עובר את המיונים אני ארגיש לרגע שעתידי אבוד, אבל כבר בניתי אלטרנטיבות”. הנורה של הפסיכולוגית כבתה לרגע “איזה אלטרנטיבות?” וא’ פירט על טופס 55 (ידעתם שאפשר להגיש בקשה לקורס טיס אחרי שנה בצבא גם אם לא עברת את המיונים בפעם הראשונה?), ועל קורס טיס אזרחי בישראל ואפילו על לימודי תעופה בחו”ל. האלטרנטיבות עבדו, הפסיכולוגית נתנה לו אור ירוק ושלחה אותו להמתין לרופא בסוף המסדרון.

אז א’ כשיר מבחינה אישיותית, עכשיו צריך לבדוק כשירות גופנית. הרופא הצבאי חיבר אותו לאקג, שם לו אוזניות והשמיע קולות, הרחיב את אישוניו בטיפות ובדק אם הוא עדיין רואה. כך התברר שא’ שלנו שומע מצוין, רואה טוב את כל הצבעים, אבל הלב שלו עושה רעשים. “כנראה שיש לך איוושה”, הודיע הרופא, “אל תדאג, זה עניין שכיח, אני שולח את התוצאות לקרדיולוג, תקבל תשובה תוך שבועיים-שלושה”.
ושוב נשלח א’ לחכות.

הנרי פורד אמר שאם נראה שהכול הולך נגדך, זכור כי המטוס ממריא כנגד הרוח ולא איתה.
“האקונה מטטה” אמרתי לו הבוקר כשיצא מוטרד מהבית אחרי לילה מלא מחשבות. אני סומכת על הלב של א’, בכל מה שקשור לטיס, הוא תמיד היה במקום הנכון.

בתמונה: מטוסים ממריאים בקלות יותר נגד הרוח.