בסיום הצפירה של יום הזכרון – פעם ראשונה שאנחנו עומדים כולנו בבית ולא מפוזרים בלימודים ועבודה – ראיתי שהעיניים שלו מבריקות.
“השנה אני מרגיש אחרת, אולי כי זה מתקרב אליי”.
בבקשה תהיה טייס, התחננתי בלב, אני אשן יותר טוב.
מזמן לא עדכנתי פה, הקורונה לקחה ממני את המילים. אז איפה הפסקנו? נכון, בקרדיולוג. ובכן, הלב של א’ תקין והוא קיבל זימון לגיבוש במרץ. נכנס א’ ללחץ והתחיל להתאמן בעצימות גבוהה מידי, והנה בעיה חדשה: חשד לשברי מאמץ. אורתופד, פיזיותרפיסטית, מנוחה, והגיבוש בעוד שבוע.
שלחנו מכתב לצבא: א’ סובל מכאבים ברגליים, מבקשים לדחות.
טלפונים, אישורים רפואיים, המתנה לתשובה. הגיבוש בעוד יומיים.
מה יהיה? נלחץ א’.
יהיה בסדר, הרגעתי אותו (ובעיקר את עצמי), אני לא ארפה מהטלפון עד שתקבל אישור דחייה.
בסוף הצבא התקשר אליי. יש קורונה. הגיבוש בוטל.
נשמנו לרווחה.
יופי, עכשיו יש זמן לרגליים להחלים ולא’ לבנות כושר לאט לאט. הפיזיותרפיסטית בנתה לו תוכנית אימונים אבל א’ לא עומד בה. האימונים בסימולטור מעניינים יותר, וגם אפשר לעשות את זה מהספה. תמיד ידענו שכושר גופני זו החוליה החלשה שלו, א’ לא אוהב להזיע.
הקורונה הזו תגמר יום אחד, נזפתי בו, הצבא ישלח זימון לגיבוש ואתה שוב תתאמן מהר מידי וחזק מידי, ושוב יהיו לך שברי מאמץ. כל הרעיון זה להתאמן בהדרגה. אבל לא’ קשה להתכונן הרבה זמן מראש, גם לבגרויות הוא לומד בערב שלפני, אחרי שבקושי למד במהלך השנה. במבחנים זה עובד לך, המשכתי להטיף לו, אבל הגוף עובד אחרת, אי אפשר לבנות כושר בין-לילה.
אני יודע אמא, עזבי אותי אמא, הנה אני יוצא לריצה.
לפני יומיים, באמצע הקניות, קיבלתי מא’ הודעה בהולה: חבר שלי קיבל עכשיו זימון לגיבוש במאי. שיט אני לא בכושר בכלל.
שתקתי. מה יעזור פה “אמרתי לך”…
ואז א’ קיבל הודעה:
– יש לי יותר מזל משכל.
– ודווקא שכל לא חסר לך.
– בסדר אמא, לפעמים צריך גם מזל בחיים.
– או קורונה.
אני לומדת לשחרר, מזכירה לעצמי שאת חבל הטבור חתכנו מזמן. אנחנו לא אותו אדם, הוא אחר, נפרד. יש לו דרך משלו, גם אם בעיני היא נראית שגויה. עד גיל שנה וחצי נתתי לו יד ואז יום אחד הוא התחיל ללכת לבד. כן, זה קורה ביום אחד.
בתמונה: טייס זעיר.
כל חיינו מאז שנולדנו אנו מתחילים תקופה ומסיימים תקופה. נולדים. מתחילים ללכת.פעוטון. גן.ביה”ס וכך הלאה. לזה קוראים מחזור חיים