לעוף בדמיון

מה אתה מדמיין? שאלתי אותו.
את שיחת הטלפון של אחרי, שהם מתקשרים להודיע לי שעברתי.
גם אני – חייכתי – מדמיינת את הפוסט של אחרי. כותבת ומספרת לעולם שהלכת לגיבוש וחזרת פרח.
לא אמא, את ממש לא רוצה שאחזור משם פרח, את יודעת מה זה פרח בשפה הצבאית?
אלוהים שתשמור! התכוונתי פרח טיס.

אני שמחה ששנינו מדמיינים את הטוב. הרי כל כך קל לדמיין את הרע, שלא יצליח, שלא יעבור. כאילו אם נדמיין את הנורא מכל זה ישמור עלינו מפני ההתרסקות, ירפד את האכזבה והכאב. אבל למה בעצם? נתמודד עם הכאב כשיבוא, אם יבוא, עכשיו אפשר לעוף.

אתה יודע שיהיו גם רגעים קשים? אני בכל זאת מורידה אותנו קצת אל הקרקע.
יודע אמא, אני אחשוב על הצ’קים (השלב הראשון בקורס טיס בו מבצעים טיסות ראשונות), אם אני עובר אני אזכה להטיס מטוס!

ביום ראשון בשעה 7:30 בבוקר יתייצב א’ בנקודת האיסוף ויעלה על ההסעה שתיקח אותו ועוד נערות ונערים נרגשים לבסיס חצרים. חמישה ימים של אתגרים פיזיים ומנטליים. בלי טלפונים, בלי שאוכל לשאול אותו בערב מה שלומו ואיך עבר היום. הילד שלי הולך לגיבוש טיס.

בתמונה: מטוס לפני השינה ובבוקר כשפוקח את העיניים. החדר של א’.