ההתרגשות של א’ מתבטאית בגוף. רפלקס הקאה שמופעל אצלו לפני אירועים מלחיצים. הוא הקיא לפני הניתוח במרפק (קפיצה לא טובה בטרמפולינה בגיל 11), לפני מבחני הצו הראשון (וגם לפני המיון הראשון לטיס), לפני בחינת הבגרות הראשונה (זה היה באנגלית, קיבל 98), לפני מבחן רשיון נהיגה (עבר בטסט ראשון).
ביום חמישי כאבה לו הבטן והוא שילשל.
בשישי כאב לו הגרון “אני מרגיש שכל הגוף שלי חלש, אבל אני יודע שאני לא חולה”.
הלכנו לטייל ליד הים, להשתחרר קצת.
“מה אם תהיה לי בחילה בהסעה?”
“תבקש שיעצרו, ואחרי שתקיא תסביר שהכל בסדר וככה אתה לפני אירוע חשוב”.
“הכי אני פוחד מהשעות הראשונות, עד שאמצא את עצמי שם, אבין מה רוצים ממני”.
“היום הראשון יהיה קשה, ביום השני אתה כבר תבין”.
“אני יודע, ובכל זאת אני שונא את ההתחלות”.
אמרו לו שיש בגיבוש חוק: המגבשים אוסרים עליך להסתכל לשמיים.
“איך אפשר?” התפלאתי, “זה בסיס חיל האויר, יש כל הזמן מטוסים בשמיים, העיניים שלך ילכו אוטומטית לשם”.
“זה העניין, אם הסתכלת וראית מטוס, אתה צריך לדווח. מבחן כזה של אמינות”.
“תסתכל על האדמה ותדמיין. אתה במילא מזהה מטוסים רק לפי הרעש שהם עושים”.
בשבת הוא כבר היה בסדר. פחות לחוץ. ישב ללמוד בד”חים (בדיקות חיוניות לטיסה שצריך ללמוד בע”פ) שמצא באינטרנט. זה הרגיע אותו. כלומר הלהיב אותו. תנו לנער בד”ח והעיניים שלו נוצצות.
הבוקר א’ קם קצת עייף (“לקח לי המון זמן להרדם”) אבל במצברוח טוב. חיבקתי אותו, הגוף שלו היה רפוי, אין סימנים לבחילה. חבר ישן אצלו, הם אכלו משהו קטן במטבח ודיברו על מה יותר קל, לזחול על חול יבש או רטוב (צפוי גשם). בחמשת הימים הבאים לא יוכלו להחליף מילה אחד עם השני.
ליד הדלת לחשתי לו: אתה הולך להגשים חלום, פשוט תהנה מזה.
