התעוררתי בחמש בבוקר מגשם חזק שדפק על החלון. הושטתי יד לטלפון והקלדתי בעיניים מסונוורות מהמסך: מזג האויר בחצרים. גוגל ענה: מעונן חלקית. טוב, לפחות הוא לא רטוב.
אני חושבת עליו כל הזמן. כמעט כל הזמן. הוא נכנס ברווחים שבין המחשבות על משימות היומיום שלי. האם קשה לו? בטוח קשה לו, גיבוש טיס זה קשה. אבל קשה לו והוא מתמודד או שהוא שבור? כבר ארבעה ימים שהוא שם. ארבעה ימים שלא דיברתי איתו וזה חדש לי. אני יודעת שזה רק הפרומו, טייס או לא, בצבא יהיו הרבה ימים שלא אוכל לדבר איתו. יש רגעים במהלך היום שנדמה לי שאני מרגישה אותו בגוף. אם קר לו או חם לו, אם הוא מיואש או מלא התלהבות. אבל אולי רק נדמה לי, וזה בכלל את עצמי אני מרגישה, את הגעגועים והדאגה, את החיבוק שאני לא יכולה לתת לו.
כבר ארבעה ימים שהוא בלי שעון, האם נותרה בו תחושת זמן? לא’ יש תחושת כיוון פנימית, הוא אף פעם לא מאבד את הצפון. גם אם תסחררו אותו בעיניים עצומות, כאשר יפקח אותן ידע מיד להצביע על ארבע רוחות השמיים. “זה כאילו שיש לי מצפן בתוך המוח” הסביר לי פעם. ילד שלי, שרק לא תלך לאיבוד.
אני לוחשת לו: ילד שלי, ומדמיינת את המילים מרחפות ועפות אל הגבעה בחצרים ונוחתות אצלו באוזן. האם הוא ער או ישן עכשיו? כמה הוא עייף? כמה מתזזים אותו? האם הוא נהנה? האם מצליח לו? האם זה מה שבכלל דמיין?
מישהו אמר לי: אם לא שמעת ממנו סימן שהוא לא פרש. ברור שלא! א’ בחיים לא יוותר על החלום שלו. ואולי כן? לפעמים כשחלומות נפגשים עם מציאות, אנחנו פתאום מבינים שזה לא מה שחלמנו. יש הבדל בין לרצות להיות טייס לבין להיות טייס בצבא. מסגרת צבאית תדרוש ממנו דברים שהם לא חלק מהחלום. אולי א’ יחליט שזה לא מתאים לו?
כבר ערב עכשיו, הגשם ממשיך לעשות המון רעש מחוץ לחלון ופתאום עוברת בי מחשבה אגואיסטית: רק אל תחתום ויתור, אני צריכה שתהיה בקורס טיס, שיהיה לי על מה לכתוב.
גיבוש טיס 187 באתר חיל האויר, תמונה מהרשת.
