גיבוש

דבר ראשון התנפלתי עליו בחיבוק ולשמחתי הוא הסכים לשהות בו קצת יותר מהרגיל. ואז התיישבנו מולו כולנו – אבא אמא ואחותו – והוא סיפר דקה אחר דקה מה עבר עליו מרגע שיצא מפתח הבית לפני חמישה ימים, ועד הרגע שנכנס בו עכשיו שוב. ודווקא התחיל מהסוף, כי כבר יש להם קבוצת וואטסאפ לחבר’ה מהקבוצה שלו, ורצים שם ממים מצחיקים על מה שהיה עד לפני כמה שעות רציני וקשוח מאוד. ואני מחייכת וכל כך שמחה שהוא אחרי. בכלל לא איכפת לי עכשיו אם עבר או לא, העיקר שחזר אליי בריא ושלם ובמצברוח טוב. הוא מספר ומידי פעם אני מפסיקה את שטף דיבורו כדי לשאול איך הרגיש, כי אני הרי רוצה את הסיפור ולא את העובדות היבשות. והוא מספר ומספר ואני גומעת כל מילה שלו, כמו מדבר צמא שסוף סוף נבקע מעליו שבר ענן וממטיר כמויות של גשם. חמישה ימים הייתי צמאה, והנה בא היורה. אני רוצה לדעת הכל. הכל. כל מחשבה שחלפה בו, כל רגש, כל שביב יאוש והבזק תקווה, גם אם התערבבו ביניהם. אני דוחקת בו לגלות לי (לגלות בו) מה היו הכוחות הקטנים שזרמו בגופו המותש והצטברו לעוצמה שהוליכה אותו עד לסיום, מתעקשת לברר מה כמעט שבר אותו ומה הרים אותו מהאדמה חסרת הרחמים של גבעת הגיבוש, שיספר ולא יחסוך ממני את ההישגים הקטנים, את מה שהעלה בו חיוך ואת מה שמחק אותו מפרצופו, על הדמעות שנקוו בעיניו בתחילת הגיבוש ועל השמחה שפרצה ממנו בסופו.

ואחרי ששמעתי הכל, הנה הדברים כפי שנשמעו מהצד שלו:

איך שעלינו על ההסעה בנקודת האיסוף פקדו עלינו לכבות טלפונים, לשים אותם עמוק בתיק ומעכשיו אסור לדבר. אחרי שעה וחצי הגענו לחצרים ואז שעתיים וחצי השאירו אותנו לשבת באטובוס, בלי טלפון ובלי לדבר, רק פיפי היה מותר לרדת לעשות. וכשסופסוף ירדנו צריך להסתדר בשלשות, ושלושים שניות לפרוק את התיק, להפקיד ציוד, לשנן ולזכור מה עושים אם אחד מאיתנו מתעלף. ואני מרגיש את הבחילה מטפסת לי בגרון, ואנחנו הולכים מפה לשם ומשם לפה, כל הזמן תיזוזים, הוראות, פקודות, משימות. זחילות בזווית של עשרים מעלות, אני בולע מלא חול, אין לי אוויר ואני מרים את היד, כי אמרו שאם אי אפשר יותר, שלא נלך מעבר לקצה, שנבקש חובש. במרפאה החובש אומר לנו – אני לא היחיד שהגיע לשם – חבר’ה, זה לא מקום לבוא לנוח, מפה ילך ויהיה יותר קשה ואם נראה לכם שאתם לא יכולים, אז אולי עדיף שלא. עמדתי מולו ואמרתי: אין מצב, לא איכפת לי כמה פעמים אצטרך לבוא למרפאה, אני לא פורש. הוא בדק שהנשימה הסתדרה לי, נתן לי פתק “כשיר” והחזיר אותי לגבעה. איכשהו הגיע הערב של היום הראשון, קיבלנו מנות קרב ואין לי תאבון והדמעות עומדות לי בעיניים ותיכף נושרות, אבל המפקד מחייב את כולם לעבור דרכו עם הצלחת לפני שמשליכים את השאריות לפח, ואני מבין שאני חייב לאכול משהו, אחרת הוא לא יתן לי לעבור. וקשה לי אמא, נו את יודעת, תמיד קשות לי ההתחלות.
בלילה ירד מלא גשם ועשה המון רעש על האוהל ואני לא זוכר אם ישנתי או חלמתי וכמה הקפצות היו.
היום השני היה יותר קשה מהראשון. הקפצות, תיזוזים ואין לי רגע לעצמי. אסור לדבר, רק במשימות ורק על המשימה. ואין לי מושג מה הם רוצים ומה הם בודקים וכל הזמן אני מזכיר לעצמי פשוט תהיה עצמך. עשר פעמים בשעה אני נשבר, מה אני צריך את זה בכלל?! וממשיך בכל זאת. חבר אמר לי שמה שקובע זה 20 אחוז הגיבוש ו-80 אחוז הירפ”א, ואני די בטוח שהירפאות שלי היו טובות, אז גם אם זה בכלל לא נכון, זה מה שמחזיק אותי. כי לפרוש עכשיו זה אפס סיכויים להגיע לקורס, אם אני נשאר אני משאיר את הסיכוי.
ביום השלישי כבר היה יותר טוב.
מה השתנה ביום השלישי? אני שואלת אותו.
כלום, פשוט כבר עברתי חצי דרך, אז ברור שאני לא פורש עכשיו. וגם השתפרתי, הבנתי יותר טוב איך להתארגן עם ההקפצות (להכין גרביים נקיות בתוך הנעליים מראש) וגם הכרתי יותר טוב את המגרש של הזחילות. כל הזמן הסתכלתי על המטוסים בשמיים (הם דווקא לא אמרו שאסור), לפי המיקום של השמש הבנתי שהם טסים בשעות קבועות, וככה התארגנה לי תחושת הזמן.

יש ציוד בערימה ואומרים לנו קחו ותקימו אוהל, הייתי קצת איטי ועד שהגעתי לערימה כמעט ולא נשאר ציוד. חבר’ה, יש למישהו לתת לי משהו? אני פה עם יתד אחת ויריעה. מישהו זורק לי יתד, יופי, עכשיו יש לי שתיים, זה משהו להתחיל איתו. אני מאלתר מכמה קרשים שמצאתי בשטח, ממקם את היריעה הקטנה מול השמש, שיעשה מקסימום צל. ואז באה רוח קלה והאוהל נופל. בתחקיר אני אומר: לא עמדתי במשימה, בפעם הבאה אני צריך להשקיע יותר בחפירת הבורות, לתקוע עוד עמוק את המקלות. המפקד עומד עם הסטופר, הוא לוקח זמנים ויש לי עוד זמן לדבר בתחקיר, אבל אני לא אומר כלום כי אין לי יותר מה להגיד, אז אני והמפקד שותקים עד שהזמן עובר.
ואתה לא מפחד מהשתיקה? אני נפעמת שוב מאיך הילד הזה לא נלחץ מתכתיבים חיצוניים. מה יש לפחד אמא, סתם למלא את הזמן בדיבורים?

עם הבד”חים הלך לי די טוב, פעמיים בחן אותי המ”מ ולא המ”כ, לא יודע למה. אבל ידעתי הכל, כמעט הכל, אני הרי מכיר מהסימולטור, שנים שאני לומד בד”חים, איזה כיף זה היה להבין ממש את כל ראשי התיבות. שלחו אותנו לישון, אני כבר לא זוכר באיזה יום זה היה, הכל מתבלבל לי. היה חושך, אבל ידעתי שעוד מוקדם כי שמתי לב מתי השמש שקעה, ולא ידעתי אם שולחים אותנו לישון עכשיו כי תיכף תהיה הקפצה או שהולכים להעיר אותנו ממש מוקדם בבוקר. ואז העירו, ועדיין חשוך, ואני לא יודע אם ישנתי שעה או חמש ואם אמצע הלילה או שכבר בוקר ותיכף יעלה האור.

אחת המשימות היתה דיון קבוצתי על דילמה מוסרית בשדה הקרב. אומרים לך שנשארת רק אתה וחבר פצוע בלילה בשטח האויב. לא תצליחו לחזור יחד לגבול לפני הבוקר, זה או שאתה מציל את עצמך או ששניכם נופלים בשבי. אנחנו צריכים כקבוצה להגיע להסכמה מה עושים. הרוב אומרים שאין ברירה, צריך לחזור לבד לגבול ולנסות להזעיק עזרה, ואני ועוד כמה בודדים טוענים שבשום אופן לא מפקירים פצוע. המפקדים שואלים: הגעתם להסכמה? לא. אז תמשיכו. ואנחנו ממשיכים בדיון, ועוד כמה משתכנעים ועוברים לצד שטוען שאין ברירה, ובסוף נשארתי רק אני שאומר שאין מצב, אני לא מפקיר פצוע. ושוב המפקדים שואלים אם הגענו להסכמה, ואני מבין שאני היחידי שתוקע את ההסכמה, ואולי זה לרעתי כי המפקדים יסמנו אותי עכשיו כעקשן, וכל הקבוצה תוריד לי במבחן הסוציומטרי, אבל לא יכולתי אמא, לחשוב שאני משאיר חבר פצוע בשדה הקרב. פשוט לא יכולתי.

בבוקר של היום האחרון המפקדים שוברים איתנו דיסטנס. אני מגלה את כל הפרצופים שמאחורי משקפי השמש והמסיכות. הם באים עם סרבלי טיסה ומדי חיל האויר, ופתאום הם אנשים. יש צחוקים ואוירה טובה, ואני זורח, עשיתי את זה! הגעתי לקו הסיום!

איך אתה מסכם? אני שואלת למרות שהייתי רוצה שימשיך לספר לי לנצח, או לפחות עד השבוע הבא שיקבל תשובה. והוא אומר: זו היתה חוויה מיוחדת שאני לא רוצה לעשות שוב. אני מחייכת ומושיטה לו ידיים לכיפ באויר, והוא מצמיד את הידיים שלו לשלי ופתאום לשבריר שניה אני על השטיח וידיו הקטנות מונפות באויר ואנחנו עושים יחד א-וווי-רון. ילד שלי, בשבילי אתה כבר אלוף העולם!

בתמונה: מסיכה למזכרת.