הוא מראה לי את מסך הטלפון שלו. הודעת סמס שמתחילה במילה “לצערנו”, וזהו, כל המילים אחריה כבר לא חשובות. אני מניחה יד על כתפו וביד השניה רוצה לאסוף את הדמעות שנושרות מעיניו, אבל מתאפקת. שיזלגו, תיכף גם שלי.
א’ היקר, לצערנו לא עברת את המיונים לטיס. אנחנו מעריכים מאוד את המאמצים…. המילים מההודעה מתחילות לחלחל להכרה, אבל אני לא נותנת להן להחליש אותי, עכשיו אני צריכה לחזק אותו.
בבת אחת אני נזרקת לכל התחנות בחיים שקיבלתי בשורות כאלה, הכשלונות שלי רצים מולי כמו סרט בהילוך מהיר. ממרחק הזמן הם כבר לא נראים כשלונות כל כך מפוארים, יותר אפורים ופחות דרמטיים. אבל אז, אז חשבתי שחרב עליי עולמי. עכשיו אני עומדת מול החורבן של עולמו שלו. אני יודעת שכל המילים המנחמות לא יועילו כאן, רק לתת לו זמן לכאוב ולהמשיך להאמין בו. להיות אמא זה לראות את הילד שלך נופל עשרות פעמים ולדעת שרק מהנפילות הוא ילמד איך ללכת.
“אתה עדיין חולם להיות טייס?” אני שואלת.
“ברור”, הוא אומר.
“יופי”, אני מלטפת את ראשו ופורעת את שערו, “זה כל מה שאתה צריך כרגע. החלום שלך גדול הרבה יותר מאופן מימושו, אתה תמצא את הדרך”.
תם ולא נשלם. מוזמנים להמשיך לעקוב, עוד ארוכה ומעניינת הדרך.
ואם החלום הזה לטוס יישאר בו, הוא גם יגשים אותו בזמן אחר.
חיזקו ואימצו.
ובהצלחה.
אין כמוך.