תקלה איומה בלוח המחוונים של היקום, סטייה מהנתיב, איבוד קשר. לפעמים חלומות מתנפצים לרסיסים.
אני כותבת את הפוסט הזה ישובה על המיטה של א’, הריח שלו עדיין ספוג בסדינים. תכננתי לשים לו חדשים ונקיים ברגע שתגמר המלחמה או שלפחות יודיע שהוא יוצא להפוגה. המלחמה תגמר יום אחד, אבל א’ כבר לא יגיע, ואת הסדינים אצטרך להחליף בסופו של דבר.
אתמול (15.11.23) היה תאריך השחרור הרשמי שלו מצה”ל. ברור היה שהוא לא ישתחרר בגלל המלחמה. עכשיו הוא נשאר חייל לנצח.
במהלך השנה האחרונה החל לתכנן את לימודי הטיס שלו באזרחות. כמו כל דבר שתכנן ברצינות וביסודיות, גם הפעם עשה עבודת מחקר מרשימה, פתח אקסל של רשימת בתי ספר לטיסה באירופה, הזין מידע על תוכנית הלימודים ומחירים, דיבר עם אנשי קשר, ורשם לעצמו יתרונות וחסרונות. “מצאתי שאחד מבתי הספר הטובים באירופה נמצא ביוון” הוא סיפר לי בהתלהבות. שמחנו כולנו, כך יוכל להיות קרוב לבית ולחברה. אבל אז הסתבר שבלי דרכון אירופאי זה בזבוז זמן ללמוד באירופה. גם זה לא ריפה את ידיו והוא הרחיק לאמריקה, ושוב פתח אקסל ושוב יתרונות וחסרונות, ואחרי הרבה בירורים החליט: קנדה! “מושלם שם אמא, התנאים טובים, יש רק בעיה אחת: מתחת ל-(28-) מעלות מבטלים אימוני טיסה, אבל לפחות אני אדע איך זה לטוס ב- (27-)” א’ הצליח לחסוך יותר ממחצית הסכום הדרוש, ותכנן בקיץ 2024 לעבור לארץ קפואה ולהתחיל ללמוד תעופה.
ואז פרצה המלחמה הארורה.
איתי סעדון נפל בקרב ברצועת עזה, ביום ה- 2.11.2023 בגיל 21 נגדע חלומו.
כשאבא של א’ זומן למיונים לטיס, הוא אמר לפסיכולוג: עזבו אותי מטיס, אני רוצה שריון. הגיע לבקו”ם וביקש שריון. נתנו לו הנדסה קרבית. ככה זה בצה”ל, לקציני מיון יש אג’נדות משלהם. א’ מאוד רצה טיס, לא עבר את הגיבוש וביקש הנדסה קרבית. נתנו לו שריון. תודו שזה מצחיק.
סוף דבר: א’ שלנו שרצה להטיס ציפור ברזל, יסתפק בנתיים בזחל מפלדה. אבל בואו נחזור קצת להתחלה, או בעצם לנקודה שבה עצרנו.
א’ התאושש מהר מהתשובה השלילית. עוד באותו היום הלך לעבודה שלו בגלידריה “שמתי מוסיקה טובה באוזניים והיה לי כיף”, וכבר למחרת חזר לטוס בסימולטור המפואר על שולחן הכתיבה שלו. הוריד הרבה מפות, תכנן מסלולי טיסה, הראה לי זויות וכיווני המראה, ראיתי איך הוא מחזיר לעצמו את הביטחון בכישורי הטיס שלו. הודעות התמיכה מחברים לא הפסיקו לזרום וא’ אמר לי: “כיף לגלות שיש לי חברים טובים, אבל אני מרגיש שאני לא באמת צריך את זה, אני מעודד מבפנים, אני יודע מה אני רוצה ויודע מה הדבר הבא”. “מה הדבר הבא?” “נפתחים לי עכשיו מלא מיונים, אנסה להגיע ליהלום (הסיירת של הנדסה קרבית), ומשם טופס 55 ואבקש לנסות שוב להכנס לקורס טיס”.
א’ לא הצליח להתקבל ליהלום. “איך הם לא קיבלו מוכשר שכמוך?” הזדעקתי. “נו אמא, את יודעת כמה אנשים מוכשרים נופלים בין הכיסאות בצבא?!” ושוב אני נפעמת ממנו, מהילד הזה שכל כך בטוח בידיעת עצמו, במי שהוא ובמי שהוא יכול להיות, שגם המערכת הגדולה הזו, צבא ההגנה לישראל, לא מצליחה לערער אותו.
“אז מה עכשיו?” אני שואלת. “קיבלו אותי לחובלים, אבל אני חותם ויתור. מים זה לא בשבילי, אם לא נותנים לי את השמיים, נלך בנתיים על האדמה. חוץ מזה שזה לא משנה, זה רק בנתיים, עד שיתנו לי שוב לנסות קורס טיס”. “אתה בטוח שאתה רוצה להתאמץ כל כך בשביל להיות טייס בצבא? לך תעשה שנתיים וחצי שירות ויאללה לתעופה אזרחית. למה אתה צריך להיות נשוי 10 שנים לצבא?” “אמא”, הוא אומר לי, “אני לא סוגר לעצמי שום דלת. בעוד שנה תפתח לי שוב האופציה בצבא, ואני מתכוון לנסות אותה”. ניסיתי להדליק אותו על לימודי תעופה באירופה (ראינו שיש ללופטנזה בית ספר לטיסה עם סילבוס מרשים ותנאים טובים). “לך לברלין” אני אומרת לו, “תכיר צעירים כמוך מכל העולם, זו חוויה”. “די אמא”, הוא מבקש, “תעודדי אותי להמשיך לנסות בצבא, האופציה האזרחית זו רק הדלת הבאה”.
זה הילד שלי, הוא יודע מה הוא רוצה, ואני רק צריכה להיות שם בשבילו ולהשתדל לא להפריע. הוא הראה לי שהוא מדורג מקום 11 בעולם באתגר הנחיתה בסימולטור. הילד לא עבר גיבוש טיס אבל בהחלט יודע לנחות נחיתה רכה.
בנתיים, עד שא’ יגשים את החלום, הזמין אותו השכן שלנו לסיבוב בשמיים. הנער חזר מאושר: “אין כמו להרגיש את הסטיק בידיים!” תודה רבה לשי אברמזון על החוויה והסרטון.
הוא מראה לי את מסך הטלפון שלו. הודעת סמס שמתחילה במילה “לצערנו”, וזהו, כל המילים אחריה כבר לא חשובות. אני מניחה יד על כתפו וביד השניה רוצה לאסוף את הדמעות שנושרות מעיניו, אבל מתאפקת. שיזלגו, תיכף גם שלי. א’ היקר, לצערנו לא עברת את המיונים לטיס. אנחנו מעריכים מאוד את המאמצים…. המילים מההודעה מתחילות לחלחל להכרה, אבל אני לא נותנת להן להחליש אותי, עכשיו אני צריכה לחזק אותו. בבת אחת אני נזרקת לכל התחנות בחיים שקיבלתי בשורות כאלה, הכשלונות שלי רצים מולי כמו סרט בהילוך מהיר. ממרחק הזמן הם כבר לא נראים כשלונות כל כך מפוארים, יותר אפורים ופחות דרמטיים. אבל אז, אז חשבתי שחרב עליי עולמי. עכשיו אני עומדת מול החורבן של עולמו שלו. אני יודעת שכל המילים המנחמות לא יועילו כאן, רק לתת לו זמן לכאוב ולהמשיך להאמין בו. להיות אמא זה לראות את הילד שלך נופל עשרות פעמים ולדעת שרק מהנפילות הוא ילמד איך ללכת. “אתה עדיין חולם להיות טייס?” אני שואלת. “ברור”, הוא אומר. “יופי”, אני מלטפת את ראשו ופורעת את שערו, “זה כל מה שאתה צריך כרגע. החלום שלך גדול הרבה יותר מאופן מימושו, אתה תמצא את הדרך”.
תם ולא נשלם. מוזמנים להמשיך לעקוב, עוד ארוכה ומעניינת הדרך.
דבר ראשון התנפלתי עליו בחיבוק ולשמחתי הוא הסכים לשהות בו קצת יותר מהרגיל. ואז התיישבנו מולו כולנו – אבא אמא ואחותו – והוא סיפר דקה אחר דקה מה עבר עליו מרגע שיצא מפתח הבית לפני חמישה ימים, ועד הרגע שנכנס בו עכשיו שוב. ודווקא התחיל מהסוף, כי כבר יש להם קבוצת וואטסאפ לחבר’ה מהקבוצה שלו, ורצים שם ממים מצחיקים על מה שהיה עד לפני כמה שעות רציני וקשוח מאוד. ואני מחייכת וכל כך שמחה שהוא אחרי. בכלל לא איכפת לי עכשיו אם עבר או לא, העיקר שחזר אליי בריא ושלם ובמצברוח טוב. הוא מספר ומידי פעם אני מפסיקה את שטף דיבורו כדי לשאול איך הרגיש, כי אני הרי רוצה את הסיפור ולא את העובדות היבשות. והוא מספר ומספר ואני גומעת כל מילה שלו, כמו מדבר צמא שסוף סוף נבקע מעליו שבר ענן וממטיר כמויות של גשם. חמישה ימים הייתי צמאה, והנה בא היורה. אני רוצה לדעת הכל. הכל. כל מחשבה שחלפה בו, כל רגש, כל שביב יאוש והבזק תקווה, גם אם התערבבו ביניהם. אני דוחקת בו לגלות לי (לגלות בו) מה היו הכוחות הקטנים שזרמו בגופו המותש והצטברו לעוצמה שהוליכה אותו עד לסיום, מתעקשת לברר מה כמעט שבר אותו ומה הרים אותו מהאדמה חסרת הרחמים של גבעת הגיבוש, שיספר ולא יחסוך ממני את ההישגים הקטנים, את מה שהעלה בו חיוך ואת מה שמחק אותו מפרצופו, על הדמעות שנקוו בעיניו בתחילת הגיבוש ועל השמחה שפרצה ממנו בסופו.
ואחרי ששמעתי הכל, הנה הדברים כפי שנשמעו מהצד שלו:
איך שעלינו על ההסעה בנקודת האיסוף פקדו עלינו לכבות טלפונים, לשים אותם עמוק בתיק ומעכשיו אסור לדבר. אחרי שעה וחצי הגענו לחצרים ואז שעתיים וחצי השאירו אותנו לשבת באטובוס, בלי טלפון ובלי לדבר, רק פיפי היה מותר לרדת לעשות. וכשסופסוף ירדנו צריך להסתדר בשלשות, ושלושים שניות לפרוק את התיק, להפקיד ציוד, לשנן ולזכור מה עושים אם אחד מאיתנו מתעלף. ואני מרגיש את הבחילה מטפסת לי בגרון, ואנחנו הולכים מפה לשם ומשם לפה, כל הזמן תיזוזים, הוראות, פקודות, משימות. זחילות בזווית של עשרים מעלות, אני בולע מלא חול, אין לי אוויר ואני מרים את היד, כי אמרו שאם אי אפשר יותר, שלא נלך מעבר לקצה, שנבקש חובש. במרפאה החובש אומר לנו – אני לא היחיד שהגיע לשם – חבר’ה, זה לא מקום לבוא לנוח, מפה ילך ויהיה יותר קשה ואם נראה לכם שאתם לא יכולים, אז אולי עדיף שלא. עמדתי מולו ואמרתי: אין מצב, לא איכפת לי כמה פעמים אצטרך לבוא למרפאה, אני לא פורש. הוא בדק שהנשימה הסתדרה לי, נתן לי פתק “כשיר” והחזיר אותי לגבעה. איכשהו הגיע הערב של היום הראשון, קיבלנו מנות קרב ואין לי תאבון והדמעות עומדות לי בעיניים ותיכף נושרות, אבל המפקד מחייב את כולם לעבור דרכו עם הצלחת לפני שמשליכים את השאריות לפח, ואני מבין שאני חייב לאכול משהו, אחרת הוא לא יתן לי לעבור. וקשה לי אמא, נו את יודעת, תמיד קשות לי ההתחלות. בלילה ירד מלא גשם ועשה המון רעש על האוהל ואני לא זוכר אם ישנתי או חלמתי וכמה הקפצות היו. היום השני היה יותר קשה מהראשון. הקפצות, תיזוזים ואין לי רגע לעצמי. אסור לדבר, רק במשימות ורק על המשימה. ואין לי מושג מה הם רוצים ומה הם בודקים וכל הזמן אני מזכיר לעצמי פשוט תהיה עצמך. עשר פעמים בשעה אני נשבר, מה אני צריך את זה בכלל?! וממשיך בכל זאת. חבר אמר לי שמה שקובע זה 20 אחוז הגיבוש ו-80 אחוז הירפ”א, ואני די בטוח שהירפאות שלי היו טובות, אז גם אם זה בכלל לא נכון, זה מה שמחזיק אותי. כי לפרוש עכשיו זה אפס סיכויים להגיע לקורס, אם אני נשאר אני משאיר את הסיכוי. ביום השלישי כבר היה יותר טוב. מה השתנה ביום השלישי? אני שואלת אותו. כלום, פשוט כבר עברתי חצי דרך, אז ברור שאני לא פורש עכשיו. וגם השתפרתי, הבנתי יותר טוב איך להתארגן עם ההקפצות (להכין גרביים נקיות בתוך הנעליים מראש) וגם הכרתי יותר טוב את המגרש של הזחילות. כל הזמן הסתכלתי על המטוסים בשמיים (הם דווקא לא אמרו שאסור), לפי המיקום של השמש הבנתי שהם טסים בשעות קבועות, וככה התארגנה לי תחושת הזמן.
יש ציוד בערימה ואומרים לנו קחו ותקימו אוהל, הייתי קצת איטי ועד שהגעתי לערימה כמעט ולא נשאר ציוד. חבר’ה, יש למישהו לתת לי משהו? אני פה עם יתד אחת ויריעה. מישהו זורק לי יתד, יופי, עכשיו יש לי שתיים, זה משהו להתחיל איתו. אני מאלתר מכמה קרשים שמצאתי בשטח, ממקם את היריעה הקטנה מול השמש, שיעשה מקסימום צל. ואז באה רוח קלה והאוהל נופל. בתחקיר אני אומר: לא עמדתי במשימה, בפעם הבאה אני צריך להשקיע יותר בחפירת הבורות, לתקוע עוד עמוק את המקלות. המפקד עומד עם הסטופר, הוא לוקח זמנים ויש לי עוד זמן לדבר בתחקיר, אבל אני לא אומר כלום כי אין לי יותר מה להגיד, אז אני והמפקד שותקים עד שהזמן עובר. ואתה לא מפחד מהשתיקה? אני נפעמת שוב מאיך הילד הזה לא נלחץ מתכתיבים חיצוניים. מה יש לפחד אמא, סתם למלא את הזמן בדיבורים?
עם הבד”חים הלך לי די טוב, פעמיים בחן אותי המ”מ ולא המ”כ, לא יודע למה. אבל ידעתי הכל, כמעט הכל, אני הרי מכיר מהסימולטור, שנים שאני לומד בד”חים, איזה כיף זה היה להבין ממש את כל ראשי התיבות. שלחו אותנו לישון, אני כבר לא זוכר באיזה יום זה היה, הכל מתבלבל לי. היה חושך, אבל ידעתי שעוד מוקדם כי שמתי לב מתי השמש שקעה, ולא ידעתי אם שולחים אותנו לישון עכשיו כי תיכף תהיה הקפצה או שהולכים להעיר אותנו ממש מוקדם בבוקר. ואז העירו, ועדיין חשוך, ואני לא יודע אם ישנתי שעה או חמש ואם אמצע הלילה או שכבר בוקר ותיכף יעלה האור.
אחת המשימות היתה דיון קבוצתי על דילמה מוסרית בשדה הקרב. אומרים לך שנשארת רק אתה וחבר פצוע בלילה בשטח האויב. לא תצליחו לחזור יחד לגבול לפני הבוקר, זה או שאתה מציל את עצמך או ששניכם נופלים בשבי. אנחנו צריכים כקבוצה להגיע להסכמה מה עושים. הרוב אומרים שאין ברירה, צריך לחזור לבד לגבול ולנסות להזעיק עזרה, ואני ועוד כמה בודדים טוענים שבשום אופן לא מפקירים פצוע. המפקדים שואלים: הגעתם להסכמה? לא. אז תמשיכו. ואנחנו ממשיכים בדיון, ועוד כמה משתכנעים ועוברים לצד שטוען שאין ברירה, ובסוף נשארתי רק אני שאומר שאין מצב, אני לא מפקיר פצוע. ושוב המפקדים שואלים אם הגענו להסכמה, ואני מבין שאני היחידי שתוקע את ההסכמה, ואולי זה לרעתי כי המפקדים יסמנו אותי עכשיו כעקשן, וכל הקבוצה תוריד לי במבחן הסוציומטרי, אבל לא יכולתי אמא, לחשוב שאני משאיר חבר פצוע בשדה הקרב. פשוט לא יכולתי.
בבוקר של היום האחרון המפקדים שוברים איתנו דיסטנס. אני מגלה את כל הפרצופים שמאחורי משקפי השמש והמסיכות. הם באים עם סרבלי טיסה ומדי חיל האויר, ופתאום הם אנשים. יש צחוקים ואוירה טובה, ואני זורח, עשיתי את זה! הגעתי לקו הסיום!
איך אתה מסכם? אני שואלת למרות שהייתי רוצה שימשיך לספר לי לנצח, או לפחות עד השבוע הבא שיקבל תשובה. והוא אומר: זו היתה חוויה מיוחדת שאני לא רוצה לעשות שוב. אני מחייכת ומושיטה לו ידיים לכיפ באויר, והוא מצמיד את הידיים שלו לשלי ופתאום לשבריר שניה אני על השטיח וידיו הקטנות מונפות באויר ואנחנו עושים יחד א-וווי-רון. ילד שלי, בשבילי אתה כבר אלוף העולם!
התעוררתי בחמש בבוקר מגשם חזק שדפק על החלון. הושטתי יד לטלפון והקלדתי בעיניים מסונוורות מהמסך: מזג האויר בחצרים. גוגל ענה: מעונן חלקית. טוב, לפחות הוא לא רטוב. אני חושבת עליו כל הזמן. כמעט כל הזמן. הוא נכנס ברווחים שבין המחשבות על משימות היומיום שלי. האם קשה לו? בטוח קשה לו, גיבוש טיס זה קשה. אבל קשה לו והוא מתמודד או שהוא שבור? כבר ארבעה ימים שהוא שם. ארבעה ימים שלא דיברתי איתו וזה חדש לי. אני יודעת שזה רק הפרומו, טייס או לא, בצבא יהיו הרבה ימים שלא אוכל לדבר איתו. יש רגעים במהלך היום שנדמה לי שאני מרגישה אותו בגוף. אם קר לו או חם לו, אם הוא מיואש או מלא התלהבות. אבל אולי רק נדמה לי, וזה בכלל את עצמי אני מרגישה, את הגעגועים והדאגה, את החיבוק שאני לא יכולה לתת לו.
כבר ארבעה ימים שהוא בלי שעון, האם נותרה בו תחושת זמן? לא’ יש תחושת כיוון פנימית, הוא אף פעם לא מאבד את הצפון. גם אם תסחררו אותו בעיניים עצומות, כאשר יפקח אותן ידע מיד להצביע על ארבע רוחות השמיים. “זה כאילו שיש לי מצפן בתוך המוח” הסביר לי פעם. ילד שלי, שרק לא תלך לאיבוד. אני לוחשת לו: ילד שלי, ומדמיינת את המילים מרחפות ועפות אל הגבעה בחצרים ונוחתות אצלו באוזן. האם הוא ער או ישן עכשיו? כמה הוא עייף? כמה מתזזים אותו? האם הוא נהנה? האם מצליח לו? האם זה מה שבכלל דמיין? מישהו אמר לי: אם לא שמעת ממנו סימן שהוא לא פרש. ברור שלא! א’ בחיים לא יוותר על החלום שלו. ואולי כן? לפעמים כשחלומות נפגשים עם מציאות, אנחנו פתאום מבינים שזה לא מה שחלמנו. יש הבדל בין לרצות להיות טייס לבין להיות טייס בצבא. מסגרת צבאית תדרוש ממנו דברים שהם לא חלק מהחלום. אולי א’ יחליט שזה לא מתאים לו? כבר ערב עכשיו, הגשם ממשיך לעשות המון רעש מחוץ לחלון ופתאום עוברת בי מחשבה אגואיסטית: רק אל תחתום ויתור, אני צריכה שתהיה בקורס טיס, שיהיה לי על מה לכתוב.
ההתרגשות של א’ מתבטאית בגוף. רפלקס הקאה שמופעל אצלו לפני אירועים מלחיצים. הוא הקיא לפני הניתוח במרפק (קפיצה לא טובה בטרמפולינה בגיל 11), לפני מבחני הצו הראשון (וגם לפני המיון הראשון לטיס), לפני בחינת הבגרות הראשונה (זה היה באנגלית, קיבל 98), לפני מבחן רשיון נהיגה (עבר בטסט ראשון). ביום חמישי כאבה לו הבטן והוא שילשל. בשישי כאב לו הגרון “אני מרגיש שכל הגוף שלי חלש, אבל אני יודע שאני לא חולה”. הלכנו לטייל ליד הים, להשתחרר קצת. “מה אם תהיה לי בחילה בהסעה?” “תבקש שיעצרו, ואחרי שתקיא תסביר שהכל בסדר וככה אתה לפני אירוע חשוב”. “הכי אני פוחד מהשעות הראשונות, עד שאמצא את עצמי שם, אבין מה רוצים ממני”. “היום הראשון יהיה קשה, ביום השני אתה כבר תבין”. “אני יודע, ובכל זאת אני שונא את ההתחלות”.
אמרו לו שיש בגיבוש חוק: המגבשים אוסרים עליך להסתכל לשמיים. “איך אפשר?” התפלאתי, “זה בסיס חיל האויר, יש כל הזמן מטוסים בשמיים, העיניים שלך ילכו אוטומטית לשם”. “זה העניין, אם הסתכלת וראית מטוס, אתה צריך לדווח. מבחן כזה של אמינות”. “תסתכל על האדמה ותדמיין. אתה במילא מזהה מטוסים רק לפי הרעש שהם עושים”.
בשבת הוא כבר היה בסדר. פחות לחוץ. ישב ללמוד בד”חים (בדיקות חיוניות לטיסה שצריך ללמוד בע”פ) שמצא באינטרנט. זה הרגיע אותו. כלומר הלהיב אותו. תנו לנער בד”ח והעיניים שלו נוצצות.
הבוקר א’ קם קצת עייף (“לקח לי המון זמן להרדם”) אבל במצברוח טוב. חיבקתי אותו, הגוף שלו היה רפוי, אין סימנים לבחילה. חבר ישן אצלו, הם אכלו משהו קטן במטבח ודיברו על מה יותר קל, לזחול על חול יבש או רטוב (צפוי גשם). בחמשת הימים הבאים לא יוכלו להחליף מילה אחד עם השני. ליד הדלת לחשתי לו: אתה הולך להגשים חלום, פשוט תהנה מזה.
מה אתה מדמיין? שאלתי אותו. את שיחת הטלפון של אחרי, שהם מתקשרים להודיע לי שעברתי. גם אני – חייכתי – מדמיינת את הפוסט של אחרי. כותבת ומספרת לעולם שהלכת לגיבוש וחזרת פרח. לא אמא, את ממש לא רוצה שאחזור משם פרח, את יודעת מה זה פרח בשפה הצבאית? אלוהים שתשמור! התכוונתי פרח טיס.
אני שמחה ששנינו מדמיינים את הטוב. הרי כל כך קל לדמיין את הרע, שלא יצליח, שלא יעבור. כאילו אם נדמיין את הנורא מכל זה ישמור עלינו מפני ההתרסקות, ירפד את האכזבה והכאב. אבל למה בעצם? נתמודד עם הכאב כשיבוא, אם יבוא, עכשיו אפשר לעוף.
אתה יודע שיהיו גם רגעים קשים? אני בכל זאת מורידה אותנו קצת אל הקרקע. יודע אמא, אני אחשוב על הצ’קים (השלב הראשון בקורס טיס בו מבצעים טיסות ראשונות), אם אני עובר אני אזכה להטיס מטוס!
ביום ראשון בשעה 7:30 בבוקר יתייצב א’ בנקודת האיסוף ויעלה על ההסעה שתיקח אותו ועוד נערות ונערים נרגשים לבסיס חצרים. חמישה ימים של אתגרים פיזיים ומנטליים. בלי טלפונים, בלי שאוכל לשאול אותו בערב מה שלומו ואיך עבר היום. הילד שלי הולך לגיבוש טיס.
בתמונה: מטוס לפני השינה ובבוקר כשפוקח את העיניים. החדר של א’.
דברים שא’ לא עושה בסגר למרות שמותר: להתאמן. למה? כי א’ פחות מתחבר לכושר גופני וסומך על הכושר המנטלי שלו בשביל לעבור את הגיבוש. האם זה יעבוד לו? נדע בנובמבר. בנתיים הוא רץ כשאבא שלו מצליח לסחוב אותו לסיבוב, חוזר מזיע ונח שבוע. מה הוא עושה כשהוא נח? טס בסימולטור מעל ארץ ישראל. בזה הוא דווקא מתאמן הרבה, ותאמינו לי זה לא קל בכלל להטיס מטוס, גם לא בסימולטור. שיגרה או סגר, ככה נראה א’:
מכל המידע שליקטנו ברשת, גיבוש טיס דורש כושר גופני סביר, לא יותר. החלק הקשה הוא בעיקר מנטלי ושכלי. אבל בראש שלי אם יש לך גיבוש עוד חודש וחצי, אתה כל כולך מרוכז בלקרוע את התחת. בראש של א’ זה לא הדבר הכי חשוב, יש דברים אחרים שהוא מתאמן עליהם, בעיקר בלהיות רגוע ולהאמין בעצמו. גם אני מאמינה בו. מאוד. ועדיין חושבת שהוא צריך לקרוע את התחת. למה? אולי כי חינכו אותי שדברים שרוצים משיגים רק בעבודה קשה. ואיך חינכתי אותו? אני תוהה על זה לפעמים… בנתיים הכל בחיים בא לו די בקלות: לימודים, עבודה, חברים. זה לא שהוא חושש ממאמץ, הוא מתאמץ ומשקיע הרבה בדברים שנראים לו חשובים. אז אולי ככה צריכים להיות החיים? כשאתה יודע מה אתה רוצה, מאמין ביכולות שלך ומכוון את האנרגיות לדברים הראויים – הם פשוט קורים.
הנה כמה תמונות מטיסה שא’ ביצע בשמי הארץ, בסימולטור כמובן. למתעניינים, מדובר בגירסה החדשה Microsoft Flight Simulator 2020 שיצאה רק לפני כמה שבועות. עשו שם עבודת גרפיקה מטורפת ומרשימה מאוד. מוזמנים לנחש היכן “צולמו” התמונות. תשובות בסוף.
בסיום הצפירה של יום הזכרון – פעם ראשונה שאנחנו עומדים כולנו בבית ולא מפוזרים בלימודים ועבודה – ראיתי שהעיניים שלו מבריקות. “השנה אני מרגיש אחרת, אולי כי זה מתקרב אליי”. בבקשה תהיה טייס, התחננתי בלב, אני אשן יותר טוב.
מזמן לא עדכנתי פה, הקורונה לקחה ממני את המילים. אז איפה הפסקנו? נכון, בקרדיולוג. ובכן, הלב של א’ תקין והוא קיבל זימון לגיבוש במרץ. נכנס א’ ללחץ והתחיל להתאמן בעצימות גבוהה מידי, והנה בעיה חדשה: חשד לשברי מאמץ. אורתופד, פיזיותרפיסטית, מנוחה, והגיבוש בעוד שבוע. שלחנו מכתב לצבא: א’ סובל מכאבים ברגליים, מבקשים לדחות. טלפונים, אישורים רפואיים, המתנה לתשובה. הגיבוש בעוד יומיים. מה יהיה? נלחץ א’. יהיה בסדר, הרגעתי אותו (ובעיקר את עצמי), אני לא ארפה מהטלפון עד שתקבל אישור דחייה. בסוף הצבא התקשר אליי. יש קורונה. הגיבוש בוטל. נשמנו לרווחה.
יופי, עכשיו יש זמן לרגליים להחלים ולא’ לבנות כושר לאט לאט. הפיזיותרפיסטית בנתה לו תוכנית אימונים אבל א’ לא עומד בה. האימונים בסימולטור מעניינים יותר, וגם אפשר לעשות את זה מהספה. תמיד ידענו שכושר גופני זו החוליה החלשה שלו, א’ לא אוהב להזיע.
הקורונה הזו תגמר יום אחד, נזפתי בו, הצבא ישלח זימון לגיבוש ואתה שוב תתאמן מהר מידי וחזק מידי, ושוב יהיו לך שברי מאמץ. כל הרעיון זה להתאמן בהדרגה. אבל לא’ קשה להתכונן הרבה זמן מראש, גם לבגרויות הוא לומד בערב שלפני, אחרי שבקושי למד במהלך השנה. במבחנים זה עובד לך, המשכתי להטיף לו, אבל הגוף עובד אחרת, אי אפשר לבנות כושר בין-לילה. אני יודע אמא, עזבי אותי אמא, הנה אני יוצא לריצה.
לפני יומיים, באמצע הקניות, קיבלתי מא’ הודעה בהולה: חבר שלי קיבל עכשיו זימון לגיבוש במאי. שיט אני לא בכושר בכלל. שתקתי. מה יעזור פה “אמרתי לך”… ואז א’ קיבל הודעה:
– יש לי יותר מזל משכל. – ודווקא שכל לא חסר לך. – בסדר אמא, לפעמים צריך גם מזל בחיים. – או קורונה.
אני לומדת לשחרר, מזכירה לעצמי שאת חבל הטבור חתכנו מזמן. אנחנו לא אותו אדם, הוא אחר, נפרד. יש לו דרך משלו, גם אם בעיני היא נראית שגויה. עד גיל שנה וחצי נתתי לו יד ואז יום אחד הוא התחיל ללכת לבד. כן, זה קורה ביום אחד.
א’ קיבל הזמנה לכנס מועמדים לגיבוש טיס. לא חובה להגיע, אבל מומלץ. א’ שלנו לא צריך המלצות, איפה שמדברים על טיס, הוא שם. אני טסתי אל על לבודפשט וא’ עלה על רכבת ישראל לחצרים. לקח לנו אותו זמן להגיע. בערב התקשרתי לשאול איך היה. גמעתי בחיוך את מבול המילים שהמטיר עליי בהתלהבות, כמו לעמוד בגשם ולזרוח מאושר. פתאום נזכרתי שאני בכלל לא בארץ ונחרדתי שלא יספיקו לנו ה- 100 דקות שיחה של החבילה. בתחילת היום התבקשו המועמדים למלא שאלון מוטיבציה לטיס. א’ סימן 10 בכל האפשרויות. אחר כך הם נפגשו עם פרחי טיס בכל מיני שלבים של הקורס, שאלו שאלות, קיבלו תשובות, סיירו בטייסת, התקרבו קרוב קרוב למטוסים. הראו שם לא’ את הארץ המובטחת והוא עדיין צופה בה מרחוק. לפני סיום חילקו להם שוב שאלון מוטיבציה, הצבא רוצה לדעת אם משהו השתנה במהלך היום. “בטח השתנה, עכשיו אני עוד יותר חם על הגיבוש אמא, ממש בא לי, אבל כבר סימנתי הכל 10 בפעם הראשונה”. ואני חשבתי, יאללה שתגיע כבר התשובה הנכונה מהקרדיולוג, הלב שלי לא עומד בזה. לפני שבוע התקשר א’ לברר אם יש תשובה. אמרו לו: התיק שלך נמצא אצלו בערימה, תתקשר שוב בשבוע הבא. חלף שבוע וא’ התקשר שוב. אמרו לו: התיק חזר מהקרדיולוג, עכשיו הוא בערימה של הרופא. תמתין עוד שבוע. ואני מדמיינת את התיק של א’ נודד מערימה לערימה, ואולי לרגע מצמיח כנפיים וממריא לשמיים, וכל המדדים מסתדרים בו בדיוק לפי הספר, והוא נוחת על שולחנו של הרופא המאשר וזה מסתכל בו וקורא: הו, רואים שיש פה לב של טייס, ומעביר מיד לערימה של המאושרים.
