בבלוג הזה כתבתי על המסע שא׳ ואני, אמא שלו, עוברים בדרך לכנפיים. א’ לא הספיק להגשים את חלומו, הוא נהרג בקרבות בעזה במלחמת “חרבות ברזל”. הבלוג הזה מספר את סיפורו.
אם זו הפעם הראשונה שלכם כאן, כדאי לקרוא את הבלוג מהתחלה (כל הפוסטים מופיעים לפי הסדר בתפריט).
כשא׳ היה בן 11 הוא ריסק את המרפק בקפיצה על טרמפולינה. נדרשו שני ניתוחים כדי לחבר את כל העסק בחזרה. היום יש לו צלקת ארוכה שמציתה את הדמיון ויד קצת עקומה, שאפשר לראות רק אם משווים אותה ליד השניה. כל זה לא מפריע לו להיתלות על המתח, לעשות שכיבות סמיכה, או סתם להרים ידיים למעלה, על הראש, על הכתפיים, ולספור עד שלוש. עם זאת, אנחנו אנשים מסודרים שמשתדלים להקדים תרופה למכה, לכן קבענו תור אצל האורתופד במרפאה המקומית, שיכתוב חוות דעת מקצועית שהילד כשיר לכל תנועה. כי הרי הדרך אל הכנפיים מתחילה בפרופיל 97.
״במה העניין?״ שאל הדוקטור במבט משועמם. הסברתי בקצרה. א׳ הפשיל את השרוול, והדוקטור מיד אמר: ״טוב, ברור שיורידו לו פרופיל״. ״למה?״ נרעשתי תוך שאני קולטת את העיניים של א׳ נהיות זגוגיות ואת הגוף שלו מתקפל טיפה. ״כי היד לא ישרה״. ״אבל זה רק עניין אסתטי״ התעקשתי, ״אין לו שום מגבלה״. ״אבל הם יורידו״ התעקש הרופא בחזרה, ובדק את טווח התנועה.
כבשתי בתוכי את הזעם. אני בספק אם לרופא הזה יש מושג מה הקריטריונים של הצבא, אבל הוא הרשה לעצמו לקבוע בסמכותיות שהדבר יגרור הורדת פרופיל, בלי טיפת רגישות לנער שיושב מולו. היי, אם היית מסתכל לילד בעיניים, ולא רק בידיים, אולי היית מוצא בתוכך גם טיפת סימפטיה, אהדה.
סימנתי לא׳ עם העיניים שלא ידאג, בזמן שהרופא כתב את תוצאות הבדיקה היבשה: מרפק שמאל ללא נפיחות, צלקת מדיאלית גסה, ורוס במרפק, הגבלה קלה מאוד ביישור, כיפוף למעשה מלא, פרוספינציה מלאה.
כשיצאנו משם טפחתי לא׳ על הכתף וחייכתי אליו חיוך מרגיע: אל תדאג, מי שמחליט זה הרופא של הצבא, ואם צריך נערער, הרי אין לך שום בעיה בתנועה. אני יודע, הוא ענה, יהיה לי פרופיל 97. וראיתי את הכוח חוזר אליו, והרגשתי שגם אליי. מכה קטנה בכנף, קרצתי לו, תהיה בטוח שאם לא תהיה טייס, המרפק לא יהיה הסיבה.
********
איך הייתם מרגישים אם היו אומרים לכם שיש לכם הזדמנות אחת בלבד לפתוח דלת שתשפיע על מהלך חייכם בעשר השנים הבאות, ואם לא תפתחו אותה ביום מסוים אחד היא תשאר נעולה בפניכם לנצח?
ציוני המבחנים בצו ראשון יקבעו אם א’ יוכל לקבל זימון למיוני קורס טיס. אין מועד ב’. הקב”א שתקבע עבורו באותו יום תשאר חקוקה לנצח במאגר הנתונים של צה”ל, אי אפשר לערער או לשנות. קצת מלחיץ, נכון?
לא פלא שהרשת מלאה במכונים שמציעים הכנה למבחני צו ראשון, כולל תרגול הראיון האישי, הרי תמיד ימצאו האנשים שיודעים לזהות הזדמנות עסקית. אין לי מושג אם מישהו בדק אם זה באמת עובד, אם יש הבדל בקב״א של אלה שהתכוננו לעומת אלה שלא. אני בספק אם מישהו (מהצבא או המכונים) בכלל מעוניין לדעת את התשובה. אם זה עובד, לצבא יש בעיה גדולה, זה מטיל בספק את אמינות השיטה שלו לקביעת הקב״א. ואם זה לא עובד, תיפול פה תעשייה שלמה.
א’ החליט לעשות קצת מבחנים בגירסה החינמית של האפליקציה, כדי לחוש את השאלות. אמרתי לו שזה רעיון טוב בשביל להפחית חרדה. לבית הספר הגיע מישהו מטעם הצבא כדי להסביר להם איך לעבור את הצו הראשון בהצלחה. בין שלל הטיפים הקצת מוזרים (״תבואו עם שעון על היד, זה מראה שאתם אנשים ששומרים על זמנים״. הלו, אנחנו בשנות ה-90?) הוא אמר להם שכדאי להתחנף למאבחנת. פחחח, גיחכתי לא׳ בפרצוף כשהוא חזר עם המידע הזה הביתה. במקרה אמא שלך היתה מאבחנת פסיכוטכנית בצבא, אנחנו יודעות לזהות כשמתחנפים אלינו. יש לי עצה אחת לתת לך, אמרתי לו, לא רק לצו ראשון, לחיים: תשכח את כל מה שיועצים למיניהם אומרים לך, פשוט תהיה מי שאתה. אתה מצוין בדיוק ככה.
********
לפני שבוע א׳ ניגש למבחן תיאוריה בנהיגה. לפני המבחן רעדתי כולי, הוא סיפר לי, וחשבתי לעצמי שאם ככה אני רועד לפני מבחן שאפשר לעשות שוב, איך אני אתפקד במבחנים של הצבא? א׳ עבר את התיאוריה עם 0 טעויות. נראה שהרעד עזר לך להשאר מפוקס, אמרתי לו, אל תפחד מהפחד. הוא שומר עליך.
היום יש לו שיעור נהיגה ראשון. בבוקר הוא שאל: אמא, את מדמיינת אותי יושב מאחורי ההגה? האמת שלא, אמרתי, ואתה? גם לא, הוא ענה. ובקוקפיט אתה מדמיין את עצמך יושב? ברור, בטח. לגמרי.
נתחיל בנתונים היבשים.
כדי לקבל זימון למיונים לקורס טיס צריך שיהיו לך לפחות קב”א 54, דפ”ר 60 ופרופיל 97.
לפי נתונים שליקטתי ממקורות לא רשמיים באינטרנט – כ- 10,000 מלש״בים בכל מחזור מקבלים זימון למיוני טיס. כ- 600 מגיעים לגיבוש (השלב האחרון במיונים). כ-250 עוברים את הגיבוש ומתחילים את הקורס. כ- 30-40 מתוכם מקבלים בסופו של דבר את הכנפיים (כ-10 בלבד טייסי קרב).
עכשיו חשבו בעצמכם את הסיכויים.
באחת משיחות ארוחת הערב נזכר האבא של הטייס הפוטנציאלי שכשהוא היה במיונים לקורס טיס שאל אותו הפסיכולוג: במה אתה יותר טוב מאחרים?
הפננו את השאלה ל-א׳
אין לי מושג, ענה המתבגר, אני לא יותר טוב מאחרים.
אתה בטוח? הקשיתי.
אני לא יודע אמא, אני לא חושב שאני יותר טוב מאחרים.
אתה לא חושב או שלא נעים לך להגיד?
וכך בנסיון לאתגר את צניעותו התחלתי למנות את כל הדברים שהוא טוב בהם: את כישרון הניווט המטורף שלו, מזכירה לו את כל הפעמים שהוא הציל אותנו מהתברברויות בערים זרות בעולם, כי הוא פשוט ילד כזה שתמיד יודע (ליטראלי) היכן נמצא הצפון. את חוש האחריות שלו כלפי עצמו ואחרים, שגם אנחנו ההורים וגם החברים שלו יודעים שאפשר לסמוך עליו תמיד. את הרגישות שלו והמודעות שלו לפחדים ולחולשות שלו, ואיך שהוא יודע לבטא אותם בבהירות.
אבל במצבי לחץ אני ממש נלחץ, הוא הפסיק את שטף דיבורי, זוכרת איך הקאתי כשהיתה שביתת רכבות בפריז ונתקענו באמצע הלילה בתחנה?
כן אני זוכרת, זה היה לפני שלוש שנים. ואני גם זוכרת שלפני שנתיים כשנסעת בפעם הראשונה לבד ולא עבד לך הרב-קו, והאוטובוס עמד לצאת מהתחנה, רצת לקופה וסידרת מהר את העניינים, למרות שלא היה לך מושג איך מסדרים את העניינים, והנהג האדיב חיכה לך.
וככה המשכתי עוד ועוד למנות את מעלותיו ואת כישרונותיו הייחודיים.
אוקיי, הוא סיכם, אז יש דברים שאחרים טובים ממני, ויש דברים שבהם אני טוב מאחרים.
ואז הבנתי שמה שהפריע לו הוא לא הבקשה למנות את הדברים שהוא טוב בהם, אלא ההשוואה לאחרים. חשבתי לעצמי מדוע בחר הפסיכולוג לנסח את השאלה דווקא כך, הרי יכול היה לשאול: במה אתה טוב? בלי התוספת של ״האחרים״. קורס טיס הוא לא תחרות על מספר מקומות מוגבל, כל מי שיש לו את היכולות והכישורים המתאימים יהיה טייס. אני מניחה שצה״ל היה רוצה כמה שיותר טייסים. אז מדוע כבר במיונים לזרוע את זרע התחרותיות? ואולי שם טמונה התדמית שמשוייכת לטייסים: מתנשאים וחושבים את עצמם יותר מאחרים.
ועוד דבר הבנתי – כמה קל לי לסמן במדויק את יכולותיו הטובות של הבן שלי, וכמה קשה לי לעשות את זה על עצמי. אני מחנכת אותו להכיר במי שהוא, להתגאות בחוזקותיו ולא להתבייש בחולשותיו. אבל כמה אני באמת מסוגלת לעשות זאת בעצמי? לפעמים קשה לנו לומר בקול רם (ולפעמים אפילו בשקט לעצמנו) במה אנחנו טובים, או כי אנחנו לא מספיק מאמינים בעצמנו, או כי אנחנו חוששים להתפס כשחצנים.
לקראת הדרך המאתגרת שעומדת בפניו, הייתי רוצה שבצידה שיש לו בתרמיל תהיה גם היכולת להתבונן בעצמו, לזכור בדיוק מי הוא, גם ברגעים שהוא יהיה שבור מכישלונות ובוודאי ברגעים של ההצלחות.
הבלוג הזה הוא על א׳ שחולם להיות טייס. בעצם הוא לא עליו, הוא עליי, אמא שלו, זו שאומרת לו תמיד שחלומות צריך להגשים. אני לא מכירה הרבה ילדים שממשיכים להחזיק בחלום שלהם מגיל 5. לי יש ילד כזה, והוא נחוש. צריך לפחות שלוש שנים כדי להגשים את חלום כזה, אולי אפילו יותר. זו דרך ארוכה והיא רצופה אתגרים ופחדים. אני מתרגשת מאוד בשבילו. וכשאני מתרגשת אני כותבת.
בכל העולם ילדים שחולמים להיות טייסים הולכים ללמוד ומוציאים רשיון טיס כשהם מגיעים לגיל המתאים. ממש כמו חבריהם שחולמים להיות רופאים, עורכי דין או מהנדסים. טייס הוא בסך הכל עוד מקצוע. בארץ החלום הזה קשור קשר הדוק עם הצבא וזה קצת מסבך את העניינים. כי פתאום לצד מילים כמו מטוס ותעופה ושמים כחולים, מופיעות מילים כמו קרב ולחימה ותקיפה ומוסר ועזה וסוריה ופצצות ובתים של אנשים. א׳ אמר לי: מטוסי נוסעים הרבה יותר מעניינים אותי, אבל אם אני אגיע לקורס טיס אז ברור שלהיות טייס קרב, כי זה הטופ ואני מכוון הכי גבוה.
בגיל 4 הוא צייר מטוסים.
בגיל 6 בנה דגמים.
בגיל 8 כבר ידע לזהות אותם בשמיים. איך אתה יודע שזה בואינג 747??? אמא באמת, את לא רואה שיש לו ארבעה מנועים?!
בגיל 9 רכש את הסימולטור הראשון שלו, והתחיל לחסוך שקל לשקל ולשכלל את שולחן הכתיבה “המעופף” שלו.
בגיל 13 היה טייס ליום אחד והשתתף בנחיתה של מטוס אל-על.
בגיל 16 הוא קיבל צו ראשון… וכאן הבלוג הזה מתחיל.
מאז נחת הצו בתיבת הדואר שלנו, ההתרגשות שלו גדולה. הנה זה קורה אמא, מה שחיכיתי לו כל החיים! אחר כך באו הפחדים: ומה אם אני לא אצליח, ומה אם לא יהיו לי הנתונים? שאלתי אותו: מה דעתך שאני אתעד את הדרך בבלוג? בסדר אמא, תכתבי. ומה אם יהיו כשלונות? תכתבי גם עליהם אמא. ואם בסוף לא תהיה טייס? אני אהיה טייס. אם לא בצבא, אז באזרחות. את יודעת שלופטהנזה מציעים קורס טיס בחינם לכל מי שמוכן להיות טייס אצלם?! אני רק צריך ללמוד גרמנית.